"פרה", "תרנגולת", "פריק", אלו הם רק מעט מהתארים שנשמעו מאז קדם האורוויזיון שנערך פה בחודש שעבר.
בחורה אנונימית, עם הרבה תעוזה, עמדה מול עם שלם והציגה את האי שלמות שלה.
היא לא דוגמנית, אפילו רחוק מזה, משמיעה מוזיקה על כלי, שאף אחד לא ממש פגש. עומדת במלא מערומיה הרגשיים, מול הקהל, ומבקשת ממנו שיאהב אותה.
שיאהב את הילדה הדחויה, השמנה, זאת שעשו עליה חרם, זאת שלא הלכה עם הזרם, אלה ניסתה לשחות מולו.
והקהל מביט ימינה, שמאלה, מחפש סימני מיינסטרים, שיזכירו לו את מה שהוא רגיל לאהוב. מישהו, "שבה לו טוב", מישהו כמוהו.
וכשהוא לא מוצא, הוא מעלה תמונות שלה מגוחכות לרשת, לבושה בנוצות של תרנגול, צוחק על המשקל שלה, על התנועות, על השן העקומה.
אבל נטע היא פה, בשביל לנצח, דוהרת קדימה, מבלי להביט לצדדים. ולו רק בכדי לעמוד בהבטחה שהבטיחה לעצמה פעם, "יום אחד תגלו את היופי שבי, יום אחד, אהיה אחת מכם".
ואז, כבדרך נס, היא מנצחת, משאירה את השופטים המומים מהכישרון. נוחתת בחו"ל וכובשת את לבבות האירופאים, עוד לפני התחרות.
והקהל, מצקצק בלשונו, והופך אותה בין לילה לגיבורה לאומית. לזאת שמאחדת אותנו, לזאת שנותנת תקווה לזכות, ולו רק בתחרות שירה, מול "העולם האנטישמי".
מהר מאוד אנחנו מלטפים לעצמנו את האגו, זוקפים את ההצלחה שלה אלינו. הרי אמרנו כבר בהתחלה, היא מיוחדת, מגניבה, שונה כל כך מאיתנו.
האנדרדוג הוא המיינסטרים החדש. כולנו רוצים להיות נטע ברזילי.
ואני שואלת: איפה היינו קודם? מה זה אומר עלינו כחברה?
אך הפכו תמונות של תרנגולת, לתמונות של לבבות ושל מלכה? האם כשנטע הילדה הדחויה פתחה את הפה ושרה, לא השכלנו לחלק לה לבבות על ייחודיותה?
כולנו נטע ברזילי, לכולנו יש שוני ודברים להתבייש בהם. רובינו מצליחים להסתיר אותם טוב יותר, רובנו מצטרפים למיינסטרים, למצוא אנדרדוג אחר, שיסיט מאיתנו את הפוקוס.
אז בפעם הבאה שתפגשו מן "נטע" כזאת, בעבודה, בפאב, או בסופר השכונתי, נסו להזכיר לעצמכם שהאנדרדוג הוא המיינסטרים החדש. וחפשו כיצד ניתן לחלק לה אימוג'ים של לבבות.