דרקון הביקורת ואני

בחורה עם מחשב נייד

אני מתבוננת על הסלון שלי ועל המטבח.

מסודרים יחסית. ממש סבבה. ועוד אחרי החגים המלאים בחופשים וילדים הנמצאים בבית. אני דווקא מרוצה.

ואז…..

בלי שאני שמה לב, מתגנב לו מין דרקון,

יש לו משקפיים גדולות, זכוכית מגדלת, הוא מתבונן סביבו.

שמיכות הטלויזיה- מבולגנות

על שולחן המטבח- משחקים שלא הוחזרו.

במטבח- תרכיזי מיץ, שיש שעליו שאריות של פטרוזיליה,

וככל שהוא מתבונן ומוצא עוד ועוד אי סדר הוא גדל, אצבעו המורה מונפת לעבר כל מה שהוא מוצא.

ולבסוף,

הוא אומר בטון חביב- הבית שלך דווקא די מסודר היום, בניגוד לפעמים הקודמות. השתפרת.

נחמד- לא נחמד- נחמד. סנדוויץ‘ של ביקורת.

כאילו שאם עוטפים את הביקורת בנקודות שהשתפרו, תשתפר ההרגשה.

אני המבקרת  הקשה ביותר של עצמי.

אני מסוגלת לראות גרגירי אבק בלתי נראים,

לחטט בתוכי

בפינות אפלות

לחפש את הטעות, את ה-לא בסדר,

כי זו מהות הביקורת. היא מחפשת את נקודות החושך.

החלטתי לקחת את הדרקון לשיחה, הוא כבר היה גבוה פי שניים ממני. שלא נדבר על האצבע המונפת שהמשיכה לגדול עוד ועוד.

”דרקון שלי יקר,

אפשר לספר לך משהו?

ברור שאפשר, אני אוהב להקשיב.

כשאתה מניף כך את אצבעך, אני הופכת לקטנה,  עוד ועוד, כמו אליס בארץ הפלאות, מכיר? ”

הדרקון הוריד את האצבע והקשיב.

”כשאתה מציין בפני כמה הבית מבולגן, אני מרגישה שאני לא מספיק טובה, עד שהגעת הייתי מרוצה מהמצב, אחרי חופש ארוך, אין כלים, רצפה מטוטאת, רק שני משחקים על השולחן, הכל ממש טוב.

עם אצבע מונפת ומחפשת את מה שלא, הפכת אותי באחת לאשה לא מסודרת, אשמה בכך שלא סידרה וניקתה, הפכת הכל“

הדרקון הוריד את זכוכית המגדלת.

” איך היית רוצה שהיחסים בינינו יהיו? אני מבקר, זה תפקידי, איך את רואה את זה אחרת? לא לבקר? ללכת?“

התקרבתי אליו, נתתי לו יד, האצבע המונפת לפתה את שלי בחזרה, ” מה פתאום ללכת? יש לך תפקיד, אתה עושה אותו כפי שאתה יודע, איך תדע מה אני מרגישה אם אף פעם לא שיתפתי אותך?“

תמונה: pinterest
תמונה: pinterest
שגית הראל
אמא לשלוש בנות, בעלת פורטל ״חמניה-רפואה משלימה לילדים״ הוצאתי לאור את הספר ״הדרקונים של אילאיל״ וממציאה את עצמי מחדש על בסיס שבועי