שיחות בגן עדן – פתח דבר

ברוכים הבאים למסע האישי שלי. מסע שהחל לפני כ-6 שנים בקולות ציניות רמות. אט אט הספק הפך לאמונה, הכאוס מוסד לשיטה מתודית מובנית וברורה, והכי חשוב: קהילת מרחב מודעות נולדה. מרחב מודעות הינו בית להתפתחות תודעתית, מקום בטוח לחשוף ולהכיר את עצמכם טוב יותר, לרכוש כלים עצמאיים לעבודה עם תת המודע וללמוד לייצר לעצמכם חיים שהם גן עדן. אני כאן לכל שאלה ותגובה. בטוחה שיהיה לנו מרתק במסע המשותף.

בחורה עם מחשב נייד


slaona_blog2

היה זה בחזור מעוד נסיעת עסקים שגרתית. טיסת בוקר מוקדמת, חזרה בשעת לילה מאוחרת. החזרה היתה תמיד מתישה. עוד יום אינטנסיבי שהחל בלילה הקודם, מגיע לסיומו. פינטזתי על סיר הקציצות שמחכה לי, ריח של בית, טעם של משפחה. אבל כשהגעתי הייתי עייפה מכדי לאכול, נכנסתי בשקט כדי לא להעיר אף אחד, נשיקות קצרות לכולם ולמיטה. אור קטן דלק בפרוזדור, מספיק בשביל להתארגן לשינה. תוך כדי שאני מתפשטת בעייפות, זורקת את הבגדים על הרצפה, "היא שונאת שאני עושה את זה" הנחירות שלה מזכירות לי, "אבל אני מדי עייפה." פטרתי בקלות את רגשות האשמה.

ופתאום, בתוך השקט והחשכה, אני רואה אותו. את רוחו. או שאני מדמיינת בכלל. זה הכל בראש שלי. "מאיפה בכלל הבליחה המחשבה הזו?" זו כנראה העייפות המצטברת, אני משיבה לעצמי. רק לפני מספר שבועות הוא מת. נפטר. סופי ביותר. כל כך סופי שהתמונה שלו עטוף בטלית מוכן לקבורה לא עוזבת את ראשי. אני מתעשתת. יוצאת מהשטות הזו, נכנסת למיטה, מרגיעה את עצמי ומסתובבת לצד השני. אני עוצמת עיניים, מתמסרת לחושך, אבל הוא שם. פוקחת עיניים  בבהלה, והוא עדין שם. מחייך. לבוש כמו בימים הטובים שלו, נראה בריא חסון ובעיקר מאושר.

"כנראה השפעת האבל הרבה יותר משמעותית משאני מודעת לה" אני פוטרת את ה"חיזיון" בניתוח רציונלי של המצב. בכל זאת אובדן טרי של אח קטן. אמנם המתנו למוות בציפיה גואלת, ציפייה שבסופה כבר הפכה לחוסר סבלנות אל מול הסבל של הילד.  אבל זה נגמר. זה לגמרי נגמר. אני מזכירה לעצמי. 

שבועיים קודם, ערב שבת, ראש חודש סיון. הרב מלמל משהו על התאריך החשוב הזה בו רק צדיקים זוכים למות, אבל אני חייכתי בנימוס, וזלזלתי בתוכי, צדיקים לא אמורים לסבול. ובטח שלא ילדים. חיכיתי שיוציא את המנין שלו החוצה, להפרד בשקט, באינטימיות משפחתית. הדופק היה יציב,  גם הסיטורציה היתה סבירה. אלישע הרופא החתיך נכנס לחדר כדי לשכנע אותנו להתחלק למשמרות, ללכת הביתה להתקלח, במיוחד את, הוא הצביע עלי, מניקה את עלמה בת 10 החודשים. גם לה היה מזרן לצידנו. כולנו יחד כמו בימים הטובים, משפחה מאוחדת. מנשנשות חטיפים כאילו מדובר בטיול שנתי, צופות בסדרות מדע בדיוני שחיים אוהב, ומחכות…. מלאך המוות כנראה עסוק בראש חודש. גיחכתי.

שמעתי קולות שירה ונגינה מחוץ לדלת, היו אלה חבורת מתנדבים של "זכרון מנחם" שנהגו מדי יום לשמח את ילדי המחלקה ועברו ממיטה אל מיטה. על חדר 11 מקובל היה לדלג, זה החדר "הסופני", סוויטה יחסית מפוארת שמארחת את המשפחה בימים האחרונים. אבל אני שהיתי משועממת בקשתי שייכנסו. 3 אחיות ואמא, ועוד תינוקת אחת, יושבות בצפיפות סביב המיטה שרות ומזייפות לצלילי הגיטרה, בוחרות אחת אחת את השירים האהובים על חיים. פצחתי בשירת הללויה כשהגיע תורי…. בטוחה שהוא סומך על הבחירה שלי. שרתי בדבקות. בכיתי על הסבל , על האובדן והפרידה המתקרבת… כשלפתע אני קולטת שהשירה נעצרה, רק אני עם עינים עצומות ממשיכה לשיר ולזייף. "הללויה…… הללויה…." מתחננת ללאונרד כהן שיעשה משהו.

"זהו. נגמר", "ברוך דיין האמת" אני קולטת את המלמולים.

מיד צי של רופאים ואחיות בוכות , כולם אהבו אותו. ואותנו. משפחה מיוחדת שכזאת. אי אפשר שלא להתאהב. לא בכיתי. זה היה מהיר, ומפתיע. פשוט רגע אחד נושם ונאנח בסבל. ורגע אחד לא. "אני מקווה שהוא נח. בטוח נחים בריק. זה כמו שינה עמוקה" הרגעתי את עצמי.

 אלישע הרופא בא לחבק אותנו. "אולי הוא ירצה לצאת עם יוכי?" (אחותי) מחשבות שטחיות היו לי באותן רגעים. זהו, מכאן הכל היה מהיר. לא משהים את המת, ערב שבת, ערב ראש חודש, לוויה גדולה שהתארגנה בתוך שעה, קבורה ואז שבעה קצרה. יומים וחצי, שגם הם היו יותר מדי.

וזהו. חוזרים לשגרה.

 נרדמתי כנראה. כי הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו מעיר אותי בבוקר, מחייך. מדבר.

אני שומעת אותו בבירור. רואה גם.

"לא, פריידי, הוא מת." אני מזכירה לעצמי.

"אולי זה גידול שמתפתח בראשי?…" היתי אז חזק בהשפעת המחלקה האונקולוגית, וסרקתי במוחי מאמר שקראתי על גידולים שמייצרים הזיות. 

"את שומעת סיס, יש כמה דברים חשובים שאני צריך להגיד לך".

די כבר. לך. אתה לא חי. אני מריצה את הסרט של הלוויה הכואבת. נצמדת לתמונה הקשה שלו עטוף בטלית, מוכן לקבורה. זה מזכיר לי את המוות. "להיצמד לזה", אני פוקדת על המוח שלי. לא להתעסק בשטויות האלה, ניחא לו היית מאמינה שיש חיים אחרי המוות…

 התכסיתי בפוך העבה שלי. הוא מחסה טוב גם בימים של קיץ, עוצמת עיניים חזק חזק, ובורחת מהמחשבות.

היממה האחרונה – חיבוק של פרידה  

DSCN0877IMG_0689

IMG_0748IMG_0756DSCN0888 IMG_0737

————————————————————-

רוצים עוד?

חפשו אותנו גם בקהילת מרחב מודעות  בפייסבוק – דברים מרתקים קורים שם.

לשימושכם, ספריית מאמרים ומדיטציותבאתר הבית.

זאת ההזדמנות שלכם! אם תבחרו לקחת את הגלולה האדומה, תישארו בארץ הפלאות ואני אראה לכם עד כמה עמוקה היא מחילת הארנב…

"לצאת מהמטריקס" – ארוע פותח תודעה.

כל הפרטים כאן , או בטלפון: 077-2233489

שלכם באהבת אמת,
פריידי וצוות מרחב מודעות

————————————————————-

מה אומרות עלינו בלוגריות סלונה?

גלית דייאמנט – סיפורים מהקישקע

מאיה רענן – אובדת בבית

עדי שרף גי'בלי – גשרים

עידית אייזנר –  עידית מילים

ג'ני – בלוג הכושר של ג'ני