גירושין בגיל מבוגר… וכשמבינים שמלחמה עולה הרבה יותר מכסף…

בחורה עם מחשב נייד

שירי אורון

רותי ויעקב, פנו יחדיו ללשכה המשפטית של ויצו ירושלים, בבקשה לתאם פגישת גישור בהקדם.

לאחר שיצרו עמי קשר בשיחה טלפונית ראשונית תאמנו פגישת גישור.  במהלך השיחה הטלפונית, ציינה רותי בפניי, כי הם אמנם בעלי ממון רב, אך מאחר והם נפגעו כ"כ מהקרבות המשפטיים, החליטו יחדיו כי מוטב להם להתגרש בהקדם באמצעות גישור, וכי בחרו בויצו על אף היותם בעלי ממון, כארגון אמין ואיכותי וכאופציה אשר תיתן מענה להליך גישור מקצועי ויעיל.

רותי הדגישה באזניי, כי בעלה והיא, ניהלו במהלך השנה האחרונה קרב מר ויקר, באמצעות עורכי דין שגבו מהם מאות אלפי שקלים מממונם וכי כשנוכחו כי הם מאבדים את ממונם שנועד להבטיח את שנות חייהם הבאות, לאחר שחשו שמאבדים את כבודם ואת אמון ילדיהם ונכדיהם- הבינו כי המאבק אינו הדרך הראויה עבורם לפתרון הקונפליקט. "זו הנקודה היחידה שמחברת ביננו כרגע, זו התקווה שלנו, נקודת האור בחשיכה-הידיעה כי יש צורך בהליך משותף- וכי קצנו במלחמה". כך אמרה.

מותשים ממלחמות, עצובים, ובעיקר כשאיבדו כל אמון בעצמם ובמערכות השונות במסגרתם ניהלו את מאבק הגירושין, הגיעו למסקנה כי האינטרס המשותף שלהם- להגן על רכושם, כבודם ההדדי ודור ההמשך, גובר על המטענים הקשים וכי ביכולתם להניח את כלי המלחמה ולגשת להליך גישור לצורך הגעה להבנות.

עם ידיעה משותפת זו, הגיעו אליי לפגישת הגישור הראשונה. הממון הרב והכאב הנפשי שגבה מהם הקרב המשפטי, היה מנוע רב עצמה שסייע להם לשלב כוחות ולהתמודד עם המחלוקות לצורך הגעה להסכם כולל.

יעקב ורותי היו מאותם זוגות שעובדת פרידתם יצרה תדהמה ופליאה בקרב כל מכריהם. שניהם בעשור השישי לחייהם, בעלי קריירות מפוארות בתחומים נחשקים, עתירי נכסים, נאים מטופחים ומסבירי פנים. אף אחד ממכריהם לא הבין מדוע החליטו להתגרש בשלב זה של החיים. שניהם חשו בדידות עצומה.

למעשה, ההחלטה הגיעה מיעקב, אשר הבין ראשון כי חוסר התקשורת הזוגית המתמשך ביניהם במרוצת השנים, העדר כל פעילויות משותפות, פנייה לאפיקי עניין שונים ומעגל חברים שונה בתכלית, ללא כל נקודות חיבור,  יצר פער שאינו ניתן לגישור עוד והחליט כי "לשניהם מגיעה הזדמנות להיות מאושרים. לאהוב ולהיות נאהבים. גם בגילם." כך אמר. רותי כעסה חודשים רבים, עד שהבינה כי יש צדק בדבריו והסכימה לפרידה ובלבד שהיא תמשיך להתגורר בבית המשותף, ששגרתה לא תופר. החרדה הכלכלית העיבה עליה והדירה שינה מעיניה.  רותי הודתה, כי המשך חיים משותפים כלפי חוץ ולמראית עין היא מחיר יקר מידי. "החברה תתמודד." היא אמרה.

בפגישת הגישור הבאה שקיימנו, עסקנו ברכוש המשותף ואופן חלוקתו בצורה האופטימלית לצדדים, שהספיקו לצבור כאמור ממון רב במהלך חייהם.

אך לא רק ברכוש עסקנו…הסתבר, כי מתחת לפני השטח, המטענים היו כבדים, כואבים.. מטענים שהקשו על יכולתם של הצדדים לתקשר ולגבש הבנות קונקרטיות בנוגע להפרדת הרכוש והפרידה בכללותה.

משברים זוגיים שמעולם לא לובנו ודוברו, צצו ועלו בינות לענייני הרכוש, הנכסים השונים, חשבונות הבנק.. בתחילה, נזרקו לחלל החדר משפטים כמו "אתה לא היית עבורי כשהייתי זקוקה לך יותר מכל"…ועוד "את זועמת עליי לפעמים ולא ברור לי למה, אני משתגע ממך.." שתיקות, דמעות והרבה אי הבנות היו חלק מהאווירה הכללית בשתי הפגישות הבאות.

משפטים נזרקו באוויר עד שגובשו לסיפור שלם, בהנחייתי, ושני הצדדים הצליחו לגייס כוחות ולהקשיב, בפעם הראשונה מזה שנים, זה לזו.

האפשרות להתנהל בהליך גישור מכיל, במסגרת ויצ"ו, כשהם חשים בטוחים ומוגנים, הליך שאינו מתמקד רק בהגעה להסכם אלא מקנה לצדדים מיומנויות הקשבה ומעצים את יכולתם האישית להתמודד עם המשבר, אפשר שינוי אמתי ומיוחל עבורם.

יעקב שמע לראשונה מרותי, על כאב גדול שהיא נושאת עימה מזה שנים רבות. כאב המעיב על שגרת חייה ובין היתר על פניותה להקשיב ליעקב ומצוקותיו.

הסתבר, כי לפני כעשרים וחמש שנים, חלתה בתם המשותפת של הצדדים ורותי נאלצה לשהות לצידה ולסעוד אותה תקופה ממושכת בבית ואף נאלצה עקב כך להתפטר מעבודתה בזמנו.

באותה עת, המשיך יעקב בפרנסת המשפחה ונעדר בשל כך שעות ממושכות, לתוך הלילה. למעשה, רותי היתה המטפלת היחידה בבת החולה עם כל הקושי הפיזי והרגשי הכרוך בכך. רותי סיפרה כיצד חשה בדידות נוראה וכעס גדול על יעקב, כשהיתה משוכנעת כי יעקב נעדר גם בשעות הלילה המאוחרות מהטעם שהיתה לו מאהבת, שהפיגה את הכאב עבורו. רותי היתה משוכנעת, 25 שנים, כי יעקב ניהל רומן מחוץ לנישואין באותה עת, אך מעולם לא פתחה עמו את הסוגיה.

רותי, בדמעות, סיפרה כי זו הפעם הראשונה, שהיא מעזה להעלות את תחושותיה בעניין, מאחר וכל השנים לא העזה עם עצמה אפילו, להתעסק בכאב שהיה כרוך באותם ימים, סביב הטיפול בבת ותחושת הנטישה והבדידות שחוותה כאשר חשה שיעקב היה עסוק בקשר עם אישה אחרת במקום לדאוג לה ולהוות משענת עבורה בשעות הקשות.

מרגע שפרקה רותי את אשר על ליבה, השתררה דממה בחדר הגישורים. יעקב התבונן בה ועיניו נמלאו דמעות. הוא השפיל את עיניו. היה זה רגע מכונן ויקר.  יעקב לקח נשימה עמוקה. פנה לרותי, הודה לה על ששיתפה אותו בכאבה. יעקב הצר מאוד באזניה של רותי, על הכאב שחשה ועל כך שלא מצאו לנכון כל השנים לשוחח זה עם זו, על התקשורת הלקויה שלא הצליחו לתקן…

לאחר מכן, ביקש יעקב מרותי שתקשיב לו. לצפונות ליבו. יעקב התנצל. על חולשתו לדבריו, על הקושי שלו להתמודד עם מחלת הבת, על חוסר היכולת שלו לתמוך רגשית באשתו באותו זמן. יעקב ציין באזני רותי, כי מעריץ אותה והעריץ אותה כל השנים, על יכולות ההתמודדות שלה, על הכוחות והרגישות בהן נהגה בטיפול בבת.

יעקב סיפר כי המפלט שלו מהחרדות והקושי מול מחלת הבת, היה העבודה. הוא הודה כי עבודה סביב השעון סיפקה לו הסחת דעת, אך הדגיש כי מעולם, לא היתה אישה אחרת.

"כואב לי, שגרמתי לך כזה צער, על אי ההבנה, על חוסר היכולת שלי להתמודד עם המציאות בזמנו. חשוב לי שתדעי, כי לא היתה לי מאהבת, הייתי מרוסק נפשית, עבדתי ועבדתי וכל השנים הוקרתי לך תודה בליבי על העובדה כי טיפלת בבת במסירות כה רבה. נסגרתי בעצמי. האמנתי, כי אני כלל לא מעניין אותך, ובצדק, לאור המצב שהיה. היית עסוקה בדברים חשובים יותר…"

רותי שתקה. ניכר היה בפניה, כי קיבלה את דבריו. יחד עם הצער העמוק, תחושה של רפיון הורגשה בפניה. של קבלה. היא ביקשה הפסקה של מספר דקות.

מאותו רגע ואילך, משהו בדינמיקה בחדר השתנה. יכולת הצדדים להתמקד בהגעה להבנות הפכה פשוטה וזורמת יותר. במהלך מספר פגישות בודדות, הגענו להסכם גירושין כולל, שנתן מענה לצרכי הצדדים, תוך הבטחת עתידם של הילדים והנכדים המשותפים. מפגישה לפגישה שניהם הרגישו מחוזקים יותר, דיווחו על תחושת אמון שמתגבשת בתוכם, על יכולת לנהל שיחות ענייניות גם מחוץ לכותלי חדר הגישורים, על פעילויות חברתיות חדשות שהם נוטלים בהן חלק.. הם חזרו לנשום ולהאמין, כי יש תקווה, יש המשך חיובי ואופטימי לשניהם.

רותי ויעקב, פנו יחדיו ללשכה המשפטית של ויצו ירושלים, בבקשה לתאם פגישת גישור בהקדם.

לאחר שיצרו עמי קשר בשיחה טלפונית ראשונית תאמנו פגישת גישור.  במהלך השיחה הטלפונית, ציינה רותי בפניי, כי הם אמנם בעלי ממון רב, אך מאחר והם נפגעו כ"כ מהקרבות המשפטיים, החליטו יחדיו כי מוטב להם להתגרש בהקדם באמצעות גישור, וכי בחרו בויצ"ו על אף היותם בעלי ממון, כארגון אמין ואיכותי וכאופציה אשר תיתן מענה להליך גישור מקצועי ויעיל.

רותי הדגישה באזניי, כי בעלה והיא, ניהלו במהלך השנה האחרונה קרב מר ויקר, באמצעות עורכי דין שגבו מהם מאות אלפי שקלים מממונם וכי כשנוכחו כי הם מאבדים את ממונם שנועד להבטיח את שנות חייהם הבאות, לאחר שחשו שמאבדים את כבודם ואת אמון ילדיהם ונכדיהם- הבינו כי המאבק אינו הדרך הראויה עבורם לפתרון הקונפליקט. "זו הנקודה היחידה שמחברת ביננו כרגע, זו התקווה שלנו, נקודת האור בחשיכה-הידיעה כי יש צורך בהליך משותף- וכי קצנו במלחמה". כך אמרה.

מותשים ממלחמות, עצובים, ובעיקר כשאיבדו כל אמון בעצמם ובמערכות השונות במסגרתם ניהלו את מאבק הגירושין, הגיעו למסקנה כי האינטרס המשותף שלהם- להגן על רכושם, כבודם ההדדי ודור ההמשך, גובר על המטענים הקשים וכי ביכולתם להניח את כלי המלחמה ולגשת להליך גישור לצורך הגעה להבנות.

עם ידיעה משותפת זו, הגיעו אליי לפגישת הגישור הראשונה. הממון הרב והכאב הנפשי שגבה מהם הקרב המשפטי, היה מנוע רב עצמה שסייע להם לשלב כוחות ולהתמודד עם המחלוקות לצורך הגעה להסכם כולל.

יעקב ורותי היו מאותם זוגות שעובדת פרידתם יצרה תדהמה ופליאה בקרב כל מכריהם. שניהם בעשור השישי לחייהם, בעלי קריירות מפוארות בתחומים נחשקים, עתירי נכסים, נאים מטופחים ומסבירי פנים. אף אחד ממכריהם לא הבין מדוע החליטו להתגרש בשלב זה של החיים. שניהם חשו בדידות עצומה.

למעשה, ההחלטה הגיעה מיעקב, אשר הבין ראשון כי חוסר התקשורת הזוגית המתמשך ביניהם במרוצת השנים, העדר כל פעילויות משותפות, פנייה לאפיקי עניין שונים ומעגל חברים שונה בתכלית, ללא כל נקודות חיבור,  יצר פער שאינו ניתן לגישור עוד והחליט כי "לשניהם מגיעה הזדמנות להיות מאושרים. לאהוב ולהיות נאהבים. גם בגילם." כך אמר. רותי כעסה חודשים רבים, עד שהבינה כי יש צדק בדבריו והסכימה לפרידה ובלבד שהיא תמשיך להתגורר בבית המשותף, ששגרתה לא תופר. החרדה הכלכלית העיבה עליה והדירה שינה מעיניה.  רותי הודתה, כי המשך חיים משותפים כלפי חוץ ולמראית עין היא מחיר יקר מידי. "החברה תתמודד." היא אמרה.

בפגישת הגישור הבאה שקיימנו, עסקנו ברכוש המשותף ואופן חלוקתו בצורה האופטימלית לצדדים, שהספיקו לצבור כאמור ממון רב במהלך חייהם.

אך לא רק ברכוש עסקנו…הסתבר, כי מתחת לפני השטח, המטענים היו כבדים, כואבים.. מטענים שהקשו על יכולתם של הצדדים לתקשר ולגבש הבנות קונקרטיות בנוגע להפרדת הרכוש והפרידה בכללותה.

משברים זוגיים שמעולם לא לובנו ודוברו, צצו ועלו בינות לענייני הרכוש, הנכסים השונים, חשבונות הבנק.. בתחילה, נזרקו לחלל החדר משפטים כמו "אתה לא היית עבורי כשהייתי זקוקה לך יותר מכל"…ועוד "את זועמת עליי לפעמים ולא ברור לי למה, אני משתגע ממך.." שתיקות, דמעות והרבה אי הבנות היו חלק מהאווירה הכללית בשתי הפגישות הבאות.

משפטים נזרקו באוויר עד שגובשו לסיפור שלם, בהנחייתי, ושני הצדדים הצליחו לגייס כוחות ולהקשיב, בפעם הראשונה מזה שנים, זה לזו.

האפשרות להתנהל בהליך גישור מכיל, במסגרת ויצ"ו, כשהם חשים בטוחים ומוגנים, הליך שאינו מתמקד רק בהגעה להסכם אלא מקנה לצדדים מיומנויות הקשבה ומעצים את יכולתם האישית להתמודד עם המשבר, אפשר שינוי אמתי ומיוחל עבורם.

יעקב שמע לראשונה מרותי, על כאב גדול שהיא נושאת עימה מזה שנים רבות. כאב המעיב על שגרת חייה ובין היתר על פניותה להקשיב ליעקב ומצוקותיו.

הסתבר, כי לפני כעשרים וחמש שנים, חלתה בתם המשותפת של הצדדים ורותי נאלצה לשהות לצידה ולסעוד אותה תקופה ממושכת בבית ואף נאלצה עקב כך להתפטר מעבודתה בזמנו.

באותה עת, המשיך יעקב בפרנסת המשפחה ונעדר בשל כך שעות ממושכות, לתוך הלילה. למעשה, רותי היתה המטפלת היחידה בבת החולה עם כל הקושי הפיזי והרגשי הכרוך בכך. רותי סיפרה כיצד חשה בדידות נוראה וכעס גדול על יעקב, כשהיתה משוכנעת כי יעקב נעדר גם בשעות הלילה המאוחרות מהטעם שהיתה לו מאהבת, שהפיגה את הכאב עבורו. רותי היתה משוכנעת, 25 שנים, כי יעקב ניהל רומן מחוץ לנישואין באותה עת, אך מעולם לא פתחה עמו את הסוגיה.

רותי, בדמעות, סיפרה כי זו הפעם הראשונה, שהיא מעזה להעלות את תחושותיה בעניין, מאחר וכל השנים לא העזה עם עצמה אפילו, להתעסק בכאב שהיה כרוך באותם ימים, סביב הטיפול בבת ותחושת הנטישה והבדידות שחוותה כאשר חשה שיעקב היה עסוק בקשר עם אישה אחרת במקום לדאוג לה ולהוות משענת עבורה בשעות הקשות.

מרגע שפרקה רותי את אשר על ליבה, השתררה דממה בחדר הגישורים. יעקב התבונן בה ועיניו נמלאו דמעות. הוא השפיל את עיניו. היה זה רגע מכונן ויקר.  יעקב לקח נשימה עמוקה. פנה לרותי, הודה לה על ששיתפה אותו בכאבה. יעקב הצר מאוד באזניה של רותי, על הכאב שחשה ועל כך שלא מצאו לנכון כל השנים לשוחח זה עם זו, על התקשורת הלקויה שלא הצליחו לתקן…

לאחר מכן, ביקש יעקב מרותי שתקשיב לו. לצפונות ליבו. יעקב התנצל. על חולשתו לדבריו, על הקושי שלו להתמודד עם מחלת הבת, על חוסר היכולת שלו לתמוך רגשית באשתו באותו זמן. יעקב ציין באזני רותי, כי מעריץ אותה והעריץ אותה כל השנים, על יכולות ההתמודדות שלה, על הכוחות והרגישות בהן נהגה בטיפול בבת.

יעקב סיפר כי המפלט שלו מהחרדות והקושי מול מחלת הבת, היה העבודה. הוא הודה כי עבודה סביב השעון סיפקה לו הסחת דעת, אך הדגיש כי מעולם, לא היתה אישה אחרת.

"כואב לי, שגרמתי לך כזה צער, על אי ההבנה, על חוסר היכולת שלי להתמודד עם המציאות בזמנו. חשוב לי שתדעי, כי לא היתה לי מאהבת, הייתי מרוסק נפשית, עבדתי ועבדתי וכל השנים הוקרתי לך תודה בליבי על העובדה כי טיפלת בבת במסירות כה רבה. נסגרתי בעצמי. האמנתי, כי אני כלל לא מעניין אותך, ובצדק, לאור המצב שהיה. היית עסוקה בדברים חשובים יותר…"

רותי שתקה. ניכר היה בפניה, כי קיבלה את דבריו. יחד עם הצער העמוק, תחושה של רפיון הורגשה בפניה. של קבלה. היא ביקשה הפסקה של מספר דקות.

מאותו רגע ואילך, משהו בדינמיקה בחדר השתנה. יכולת הצדדים להתמקד בהגעה להבנות הפכה פשוטה וזורמת יותר. במהלך מספר פגישות בודדות, הגענו להסכם גירושין כולל, שנתן מענה לצרכי הצדדים, תוך הבטחת עתידם של הילדים והנכדים המשותפים. מפגישה לפגישה שניהם הרגישו מחוזקים יותר, דיווחו על תחושת אמון שמתגבשת בתוכם, על יכולת לנהל שיחות ענייניות גם מחוץ לכותלי חדר הגישורים, על פעילויות חברתיות חדשות שהם נוטלים בהן חלק.. הם חזרו לנשום ולהאמין, כי יש תקווה, יש המשך חיובי ואופטימי לשניהם.

 

על הכותבת-

עו"ד שירי אורון,  מומחית לדיני מעמד אישי, ייצוג וליווי נפגעות עבירות מין ונפגעות אלימות במשפחה. מגשרת מוסמכת.

מפתחת, מרצה ומנהלת אקדמית של התכנית להכשרת מגשרים במשפחה-"גישור במשפחה במצבים משבריים"   מטעם  ויצו ירושלים ומכון מגיד, מבית האוניברסיטה העברית י-ם.

מפתחת תכניות הכשרה למגשרים בארגונים ציבוריים ופרטיים.

יו"ר וועדת ביקורת של מרכז לנפגעי תקיפה מינית בירושלים.  מגשרת ועורכת דין מתנדבת בויצ"ו ישראל ובעלת משרד פרטי בירושלים.

http://www.oronlaw.com–   אתר המשרד ליצירת קשר.

wizolaw
לא עושות הנחות על הזכויות שלך. מערך הייעוץ המשפטי של ויצו יצר מעטפת מקצועית של תמיכה וייעוץ לנשים על מנת לסייע לכן ללמוד וליישם את הזכויות שלכן באופן המיטבי. בבלוג נחשוף מעט מעבודת המערך המשפטי ואנשי המקצוע המתנדבים שמפעילים אותו.