אני מתחילה כמעט לגרד את ה-30, פתאום, במסיבת הסיום של הבת שלי קלטתי את זה. ראיתי את הקטנטנים משתובבים, רצים ברחבה בלי גבולות, קופצים אחד על השני, צורחים, חופש ביטוי טוטאלי. נורא התחשק לי לקום ולקפוץ שם, להשתולל, לעשות שטויות בלי שמישהו יגיד "האמא הזאת כנראה התחרפנה". אבל עצרתי את עצמי, הדבקתי את עצמי לבטון, בלי יכולת לזוז.
אני עוד מעט בת 30, יש התנהגות שלא ראויה בגילי.
אני מתגעגעת לא לתת לעצמי גבולות, פעם הכתיבה פרצה מתוכי, פעם היה לי קל להגיד מה אני חושבת בלי לחשוב על ההשלכות, כשכעסתי כעסתי עד הסוף וכאהבתי אהבתי מכל הלב, לא הסתייגתי, לא התלבטתי, לא ניסיתי להקשיב לבן השיחה שלי גם אם הוא משעמם אותי, לא הנהנתי רק כדי להראות נכונות, שחררתי ובאיזשהו שלב, כלאתי את עצמי כדי להיות בשלה ובוגרת, מחונכת, אזרחית למופת (טוב לא למופת, אבל אזרחית שקטה שעוד לא מוחה כמו שהייתי רוצה למחות).
מצד אחד, יש בזה יתרונות, אני כבר הרבה פחות רבה עם אנשים, יותר מחבבים אותי, פחות מעירים לי שאני מבולגנת או היפרית. מצד שני, שובר הגלים שעוצר בי את הסערה הוא כל כך גדול שלפעמים אני עצמי לא מצליחה לנפץ אותו. אז לפעמים אני מגלדת מעליו: אומרת מה שיש בליבי גם אם זה לא קורקטי ומכעיס, שוברת באמצע, חותכת לפני שהגיע הזמן ללכת, מוחה בקול גדול, יש תוצאות, יש השלכות, לפעמים אני אומרת סליחה ולפעמים מתעלמת באלגנטיות ממה שהיה (הברזתי ממקום, אמרתי למישהו באמת מה אני חושבת עליו). זו ההתבגרות, הוויסות, השליטה, האיזון, אבל לפעמים צריך להתפרץ גם כדי להרגיש שהילדה שבנו עוד שם.
גבולות שלא הצבתי לעצמי
הכתבה הבאה
אבודים בישראל
אבודים בישראל
איך הייתה הכתבה?
אוהב0
עצוב0
שמח0
עייף0
כועס0
מת0
קורץ0