בנות שלא דומות לאמהות שלהן

חוקיות אבולוציונית קבעה כי נהיה דומים למשפחתנו, אך זו עם הבוטוקס הפכה לפני עוף מתוח, כתמתם וחסר הבעה, בעוד בתה, יפהפייה לבנבנה, כלל לא דומה לה. לאן נעלמו קמטיי החן ואיפה אבדנו לאמא אדמה של שרשרת גנטית מכובדת וותיקה

בחורה עם מחשב נייד

עובדה מרכזית באנושות, החל מלפני 2.5 מיליון שנה, היא שבני אותו מין דומים אחד לשני. חוקיות כזו שקבעה אחרי מי משתלם לחזר, ומנעה אורגיה מבולגנת של שלל חיות ופרא. האנושות, שהתפתחה מאוחר יותר, המשיכה גם היא עם אותו עיקרון, ואף מעבר. בני אותו גזע יחלקו תווי פנים משותפים (ואף יהפכו זאת לקללה לעתים), כך גם בני אותה עדה, וכנ"ל לגבי אותה משפחה. התינוק שנולד יהיה דומה לאביו, על מנת שזה יאמין שהאישה שאיתו לא רעתה בשדות זרים, על מנת שיתפתחו רגשי אהבה בין השניים, וכמובן, הסיבה העיקרית – כך נוהגת האבולוציה.

"וצירף כל מין למינו"
"וצירף כל מין למינו"

כל אחת ואחד מאתנו שמע וודאי בחייו את המשפט הבא בשלל גרסאות "אוי כמה את דומה לאימא, זו אתה מכיר אותה, הבת של ברכה, תן תן לה את מה שהיא צריכה". אימא רואה בתווי ביתה את פנייה שלה, ומתמוגגת, ילדה מרגישה חלק ממשפחה ומקבלת תחושה שהיא לא לבד בעולם הזה – היא חלק ממשהו גדול יותר. וכך, אותה עובדה גנטית בסיסית, הופכת לחלק מהותי מקשת של רגשות, חוקים בלתי כתובים, וכתובים, וסדרי עולם.

והיום, בוקר יום שישי בת"א, כאשר אני מנסה לשמור על אופטימיות ברחוב, ולקבל בהבנה את התצפית העגומה של בנות שלבושות במין צו אופנה מפוזר ואווילי, חסר חוש טעם אינדיווידואלי, חטפתי את הפסימיות דווקא בגלל פניהן של אם ובת. הן כלל לא היו דומות אחת לשנייה.

האם, בעלת צבע פנים על גבול הכתום-זרחני, מין עור שזוף מעורבב בפודרה "שנותנת טון של גוון כהה-ערמוני" המסתיר נמשים, כתמים ושלל בלתמי"ם לאישה המטופחת. עורה מתוח כמו קרע עוף צעיר לחג, כזה שהושרה במרינדה תפוזית. הבת, יפהפייה לבנבנה, בעלת עיניי שקד ושער שחור גולש, טבעי, לא שרוף. קשה להסביר עד כמה מבטה היה חלומי ביחס להבעת פנים חסרת ההגדרה של אמה. מסתמן שהבוטוקס, מלבד העלמת תווי הפנים והגיל, מעלים גם רגשות, מין ניואנסים פנימיים שתרמו לא מעט בניחוש תחושותיו ומצב רוחו של אדם, לפעמים טוב לדעת מתי לא להתקרב לאישה זועמת.

אני נזכרת עכשיו בגלויה של סבתא מעשנת טבק שקניתי בהודו, היה לה אינספור קמטים, היא התהדרה במין יופי עתיק שפרח עם השנים, שערה לבן וחגיגי, היה שם אופי. ומדוע את ה"אותנטיות" הזו, שכבר הפכה מילה כמעט מאוסה מרוב שימוש לשם נוסטלגיה בכיינית על העבר, ניתן לקדש רק דרך גלויה מהודו.

למה אי אפשר להעריך את הקמטים תוצרת הארץ שלנו?

כי הכי מעניין לתצפת בסופו של דבר, אחר הסבתות האלו שמתהלכות בנונשלנטיות ברחובות, עור פניהן צרוב משנים של שמש, כל אחת עם מחרוזת משלה, עם אפודה שנקנתה בלירות, ופניהן לוחשות סודות. ובעיקר, נראה שהן מקבלות בנחת את חוקי הטבע שמכופפים ומקמיטים אותן, גורמים לפחות מבטים להינעץ בהן, יום קרוב יבוא והן גם ימותו. כי כך קורה באבולוציה.

אין זה כדי לפגוע באותן נשים שכבר חוללו את הדבר הזה לפניהן, אלא על מנת למנוע מנשים חדשות לנהוג כך. יופי, כפי שמוגדר בתרבויות וידוע לנו, נשען לא רק על תווי פנים, כי אם גם על תחושות עמוקות יותר. לקום על צד שמאל ולהיות "קצת פחות יפה" מושפע ודאי גם מהמצב רוח, כפי שכולן יודעות, ואשה מאוהבת היא יפה יותר. בזכות קמטיי החיוך שלצידי עיניה, היא גורמת מין תחושה טובה כזו לאלה שסביבה, והקווים שנמצאים לה על המצח, מעידים על חשיבה ותבונה.

חג שמח ובאהבה..