בלי הבדל דת..

בחורה עם מחשב נייד

גם הדברים שאני לא רוצה שיקרו – מתרחשים בסופו של דבר. שוב מצאתי את עצמי עוצמת עיניים, לוקחת הרבה אויר ונכנסת לבנין הרבנות, עוד דיון בדרך לשום מקום…
הפעם-זה כבר לא חדש לי, מכירה את הנהלים. יודעת מה מחכה לי שם מאחורי הדלת הסגורה. ובגלל שחוסר ידיעה הרבה יותר מפחיד – הפעם אני כבר לא מפחדת. הגעתי מספיק מוקדם והיה לי זמן להתבונן סביבי במסדרון של הרבנות.

ראיתי אותן לא רחוק ממני, אחת, צעירונת, עם שיער תלתלים ארוך וגולש וילדונת קטנה בעגלה- שמיד הזכירה לי את הבן שלי…

ועוד אחת מולה- .מעט יותר מבוגרת, אשה בוגרת מתוחכמת ואלגנטית
הדלת הנעולה, והרשימה שעליה הבהירו לכולנו שיש עוד הרבה זמן לחכות שם בחוץ, החלפנו בינינו מבטי השתתפות והתחילה סוג של שיחה, שלא היתה יכולה להתנהל בשום מקום אחר.

"אל תסתכלי עלי ככה" אמרה לי האמא הצעירונת עם הג'ינס הדהויים…"גם אני הייתי פעם כמוך, דתייה, והוא היה דתי..אפילו רב, אבל זה לא הפריע לו לקלל…"

"זה לא הבגד, שקובע, אלא האישיות" נחלצה לעזרתי השניה שישבה מולה. ואני שתקתי וחייכתי אליהן, אומרת לעצמי שאני ממש לא יכולה כרגע להיות הנציגה של הציבור החרדי/דתי ולהסביר דברים, כי הרי גם אני נמצאת כאן בתוך תהליך גירושים ממשהו שנראה בדיוק כמוני- חרדי בכל רמ"ח ושס"ה איברים וגידים.

הקטנטונת המתוקה  החליקה לה בעליזות מהעגלה, התחילה להסתובב שם במסדרון יחפה, קרן שמש קטנה בין כל אותם אנשים עייפים, טוענים רבנים, עורכי דין, חוקרים פרטיים וכו' היא חייכה אלי בעליזות כשעברה לידי. חפשתי בתיק את השוקולד שלקחתי איתי- להתאוששות מהירה כשאצא מהדיון, ורציתי לתת לה.

אבל אמא שלה הפתיעה אותי "היא אכלה עכשיו דגים וזה שוקולד חלבי, אנחנו לא נוהגים לאכול את זה ביחד" ואמרה לי שוב "אני שומרת, מסורתית, הייתי כמוך, אבל בעלי – לקח לי גם את האמונה"

מצד שמאל שלי אני שומעת את אחד הטוענים הרבניים אומר ספק להורי, ספק לעצמו  : "נמאססס לי…עשרים שנה אני שומע את אותם ספורים…והנה זה מתחיל שוב…"

האשה האלגנטית מולה מתרגלת נשימות…מסתבר שגם היא לא הכי רגועה.היא פוקחת עיניים באמצע ורואה שאני  מסתכלת אליה, מושכת בכתפיים ומחייכת…עורכת הדין שלה- לידה מדבר בטלפון  שיחות קצרות ומהירות. והיא מקשיבה ומתערבת כשנראה לה שמשהו לא מסתדר " פשרה…די כבר, שיהיה פשרה…אין לי כח לזה יותר..איתו או בלעדיו- תהיה היום פשרה" עורכת הדין מהנהנת קלות בראש וממשיכה לדבר.

המתולתלת אומרת לה: "אני ויתרתי על הכל בשביל הגט, עזבתי שתי דירות, שתי מכוניות, אני גרה עם הילדים בדירה שכורה, העיקר החופש.." והיא מהנהנת בראשה ומסכימה איתה…גם אמא שלה מסכימה איתה, גם אמא שלי מסכימה איתן וגם אני…

מוצאת את עצמי מקנאה בחופש שיש כבר לזו שויתרה על הכל, משתעשעת במחשבה שאולי עוד מעט זה יקרה גם אצלי…ושואלת את עצמי על מה אני אהיה מוכנה לוותר בשביל זה?!

בצד השני שלי מתקבצים עורכי דין, עורכות דין וטוענים רבניים, מעדכנים אחד את השני בחדשות האחרונות בתחום, בפסיקות האחרונות..מחייכים ומחמיאים אחד לשני- זה הזמן לחברות, עוד שניה, בתוך החדר,בדיון הם יהפכו ליריבים- שמוכנים לעשות הכל, אבל הכל לצד השני, עד שישפך דם או שיורם דגל לבן לכניעה.

דלת חדר הדיונים נפתחת, האשה הקטנה נכנסת עם התינוקת…תוהה לעצמי מה  מרגישים הדיינים כשרואים את הקטנטונת הזו שם? משהו זז להם בלב? או שדווקא את החלק הזה הם משאירים בבית לפני שהם יוצאים ליום העבודה השגרתי שלהם?

נפרדתי מהשניה שעוד חכתה בסבלנות במבט , בחיוך ובמילה אחת- "בהצלחה" ונכנסתי אל חדר הדיונים בו שוב הצטצמצם העולם לכמה מושגים בלבד.

כשהדיון נגמר ויצאתי החוצה, הן כבר לא היו שם.

עולמות שלמים נפגשים לכמה דקות, נוגעים  בנקודה הרגישה  ביותר בלב, וממשיכים הלאה את במרוץ החיים.

אולי אני אראה אותן בדיון הבא…

מקוה  בשבילן שלא.

אז הנה עוד מקום בו גיליתי  שאין  הבדל בין  דתיות ושומרות מצוות, לבין כאלו ששמרו פעם, לבין כאלו שאף פעם לא שמרו- הן נפגשות ברבנות.
למרות שאני יודעת שיש דיון צבורי רחב בנושא השנוי במחלוקת הזה, אפשר לנסות להסתכל במבט שונה, מזוית אחרת, ולראות  דווקא במקום הזה שאוהבים לשנוא, את האמת הפשוטה: כולנו, מתחת לתלבושות השונות- דומים הרבה יותר ממה שאי פעם חשבנו.

fainy
חרדית, פעילה חברתית , אשה ואמא מאושרת, עדיין מתמודדת עם הכל אבל עם חיוך יותר גדול