בין המוסר המתדרדר לאש, גם הקורא נכווה. על "בשבח המלחמה" של עילי ראונר.

אל תצפו לקריאה נינוחה, לצמר גפן. הספרות מלאה באלה. פה העוקץ מחכה במקום הנכון בדיוק. והוא מגיע לנו.

Ilay Rauner

בשבח המלחמה/ עילי ראונר, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2019 ,224 עמודים.
כבר בציטוט שבחר המחבר בפתיחה, אפשר להריח את אבק השריפה. "על טבע ההתפתחות של ההרס." ו.ג. זבאלד. והקריצה לזוועה הכפולה, מהשואה ועד לכיבוש מלווה את הקריאה כמו צל.
על רקע "צוק איתן" וציד המכשפות הפוליטי, מורה לספרות שמאלנית עוברת רדיפה והשפלה מחבורת נערים, תלמידיה, שרואים בה בוגדת, כשהם נחשפים לדעותיה דרך הטקסטים שהיא מביאה לכיתה.
ריח החורבן מתחזק כשהנערים נחשפים לעצומה נגד המלחמה עליה חתומים אנשי תקשורת, תרבות, חינוך: "הם התנשפו, התעוררו, הם דהרו ברחוב שלמה המלך בין העצים. יותר לא שאלו שאלות. מאותו הרגע היתה להם מטרה. הם לא חיו עוד בשוליים ולא פעלו במחשכים." (עמ 85). כמו גוויה מבאישה הוא מזהם את הסיפור וקובר איתו את מעט התקווה שהקורא מבקש לשמר ולטפח לכל אורכו. התודעה של הגיבורה מובילה אותנו בתוך מחילת הארנב אל המרחב הסוריאליסטי, בו מטשטשים הגבולות בין המציאות והתודעה של המורה. הנערים רודים בה ומאוחר יותר גם במנהלת בית הספר והאלימות נוכחת ולגיטימית להחריד. ובין המוסר המתדרדר לאש, גם הקורא נכווה.
אפשר לתייק את הסיפור במגירות הדמיון המרוחקות, אבל אי אפשר שלא לתת את הדעת על המראה השחורה הזו, נביאה בעירה. אל תצפו לקריאה נינוחה, לצמר גפן. הספרות מלאה באלה. פה העוקץ מחכה במקום הנכון בדיוק. והוא מגיע לנו.