בחדרי חדרים אישה קשורה

האמת כבר נכנסתי מוקדם למיטה הערב, הייתי כל כך סחוטה רגשית מהיום הזה והתכוננתי לשנת היופי שלי, אבל הכתבה הזו שנתקלתי בה וכנראה שלא במקרה, מטרידה אותי. עד כדי כך שקמתי וישבתי לכתוב. נועה(שם בדוי) בת 28 קשורה למיטתה כבר 19 יום ברציפות, במחלקה פסיכיאטרית בתל השומר. בימים אלו שבהם כולם כל כך עסוקים במינויו של שר הביטחון החדש שלנו. מתנהלת לה מתחת לאפינו ממש, בחדרי חדרים, או חדרי עינויים יש לומר, האינקוויזיציה של שנת 2016.

[youtube PyhEK_ZcTKw nolink]

איפה אתם נמצאים לעזאזל עורכי החדשות היקרים ? כל היום מסקרים לנו את מעלליו של ראש הממשלה שלנו. אבל מה עם החדשות האמיתיות? מדוע את זה אתם לא מעלים לשידור בפריים-טיים? האם התעללות בחולים במחלקות הפסיכיאטריות בישראל, הלכאורה נאורה, של 2016 אינה חשובה מספיק בכדי להעלות אותה לסדר היום הציבורי שלנו?. איפה משרד הבריאות? שר הבריאות? ומי פה החולה האמיתי, הפסיכיאטר שהחליט לכלוא ולקשור את המטופלת שלו בתת תנאים או המטופלת עצמה? . דמיין לעצמך,ד"ר יקר שזו הייתה הבת שלך זו שקשורה על המיטה הזו, כבר 19 ימים ברציפות…..איך אתה ישן בלילה???

אני כואבת וזועמת, כי מין הסתם בטח אף אחד לא יעשה שום דבר בנידון. המטופלת המאושפזת בכפייה, לא יכולה להשתחרר. המשפחה שלה חסרת אונים, ואין מי שיגן על זכויותיה כאדם. בית החולים כובל את ידיה וכן את ידם של בני משפחתה וכל הנוגעים בדבר. ונחמה אין. וזה עצוב לי נורא, כי הגיע הזמן שמישהו פה יקים צעקה במדינה הזו וילחם גם על הזכויות שלנו. אנחנו המתמודדים עם מחלות פסיכיאטריות לא פשוטות, המכניסות אותנו לפעמים למצבים קשים שמורכב גם ככה להתמודד איתם, שנאלצים להתמודד עם סטיגמה חברתית בחיי היום יום, עם אפליה, עם קצבת נכות זעומה. גם בתקופות הקשות שלנו שבהם אנחנו נאלצים להתאשפז, אם לצורך שינוי תרופתי ואם לצרכים אחרים, בתי החולים הפסיכיאטריים אמורים לתת לנו מחסה, מרחב מוגן וזה ממש לא מה שקורה במציאות של היום. אנחנו נתקלים בהחלטות שרירותיות של רופאים שנוקטים בשיטות של ימי הביניים,כאילו אין דרך אחרת לטפל בחולים שפעלו באלימות כנגד הצוות הרפואי. שמים אותנו בבתי החולים האלו, בתנאים לא תנאים. זה לא מקום לבני אדם.

אני נזכרת בתקופה שבה אני הייתי מאושפזת במחלקה הסגורה. הייתי שם רק שבוע, אבל גם זה היה יותר מידי. לא, אף אחד לא קשר אותי, אבל הייתי בבידוד יומיים מחשש של פגיעה עצמית. יש לציין שבכלל לא רציתי לעשות זאת והאבחנה שלהם הייתה שגויה לחלוטין. אני לא זוכרת הרבה מהשבוע הזה, כי הייתי מפוצצת בתרופות וזריקות שנתנו לי כל הזמן. אבל אני זוכרת את המקלחות המזעזעות, את החצר העלובה, שבקושי ראינו אור יום, את זה שעדיין היה מותר לעשן בתוך המחלקה, את הלכלוך, את האח הזה שאמר לי שאני כל החיים יהיה במחלקות פסיכיאטריות כי בסה"כ לא רציתי לשחק איתו פינג-פונג. את זה שאף אחד לא ממש התייחס אליי, שלא נתנו לי לראות רופא,או מישהו לדבר איתו. אני גם זוכרת שרוב היום לא היה ממש מה לעשות שם חוץ מלישון ולראות טלויזיה. החדר של הריפוי בעיסוק היה פתוח ממש מעט שעות ביום. אחרי שבוע יצאתי משם ובי נשבעתי שבמקום הזה כף רגלי לא תדרוך יותר. זה היה שבוע נוראי,טראומתי,שמן הסתם לא יישכח. אז דמיינו לעצמכם את האישה הקשורה על המיטה הזו כבר 19 יום, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם כמה זמן ייקח לה להתאושש מהטראומה הזו, אם בכלל. כמה טיפולים,כמה כסף היא תצטרך להשקיע, כמה תרופות כדי לשכוח, וכמה כאב, כמה לילות בלי שינה עוד יעברו עליה,לבד בחושך.

אז איך אתה עדיין ממשיך לישון בלילה, מר פסיכיאטר? איך אתה נרדם?

אולי הגיע הזמן שלנו, מטופלים יקרים, המוגדרים כיום חולי נפש, להקים צעקה. לצאת לרחובות. לא לשתוק יותר. לא לפחד כלל. אנחנו לא צריכים הרבה, רק להחזיק ידיים, לגייס כמה שיותר אנשים ולעשות את זה. אז אם למישהו פה בין הקוראים או הקוראות שלי יש רעיון איך לעשות זה. אתם יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר ואולי ביחד נשבור את השתיקה ואת הקשירה הזו.

אז אם באמת אכפת לכם ואתם מעוניינים להשפיע, חתמו על העצומה לשחרורה של נועה : http://www.atzuma.co.il/freenoa

מוזמנים גם להצטרף לקבוצת הפייסבוק : https://www.facebook.com/groups/1034857496569962/?notif_t=group_r2j_approved&notif_id=1463735743886797

 

 

רונית לביא
רונית לביא. בת ארבעים וחמש רווקה+חתולה. מציירת מנדלות וכותבת. על ההליכה בשבילי החיים וההתמודדות היומיומית עם מאניה ודיפרסיה.