בוקר טוב עולם!

9 חודשים היא היתה במקום מסויים, ופתאום בלי תיאום מראש ובלי הכנה מוקדמת – היא במקום אחר. זה לא כ"כ פשוט ודי מבהיל…
מה עשיתי כבר בבית החולים כדי ליצור לה כניסה נעימה והדרגתית לעולם החדש.

ילדתי את גיל לפנות ערב והגעתי לאישפוז במחלקת יולדות רק בלילה, כך שפגישתנו הראשונה לאחר הלידה היתה למחרת בחמש בבוקר בתינוקיה.

נכנסתי לתינוקיה המוארת עם שלל קולות הבכי והצרחות מסביב וראיתי אותה.

היא שכבה ערה על הגב בעריסה, תינוקת שרק לפני שעות אחדות היתה עדיין בתוך הרחם, מניעה את הגוף באותן תנועות עובריות איטיות כאילו היא עדיין שם, מסתכלת על העולם החדש בעיניים כחולות וגדולות.

מדי פעם היא "קפצה" ופשטה את ידיה לאחור מתוך רפלקס "מורו" (רפלקס "הבהלה"), אפילו כשאני התקרבתי אליה והנחתי עליה את היד. ברור, הכל מבחינתה חדש, וחדש כרגע = מבהיל.

אצלה הכל היה מאד ראשוני. מסביב – קצת פחות. למעשה עד כה, בשעותיה הספורות בעולם החדש, היא חוותה עולם שהוא מאד שונה מהעולם ממנו היא הגיעה. עולם מאד שונה מן העולם אותו היא חיה ואליו היא התרגלה במשך 9 חודשים (ועוד כמה ימים, אבל מי סופר?…).

במקום תנוחה עוברית מכורבלת, המון תנועה, מגע, קולות מונוטוניים, אור מעומעם ושאר תנאי מלון חמישה כוכבים, עכשיו היא חווה – שכיבה פתוחה על הגב, במצב סטטי, אורות חזקים, קולות רמים, כמה דקירות ובדיקות שונות, ובגדול – הידרדרות חדה ומפתיעה בתנאים, כשאף אחד לא הכין אותה לזה מראש או תיאם איתה.

תארו לעצמכם אתכם עוברים מעכשיו לעכשיו לארץ זרה בלי הכנות מקדימות. קצת מלחיץ, לא? ייקח לכם זמן ללמוד את השפה, המנהגים, למצוא מקום לגור, עבודה, איזה בית קפה נחמד, ועוד דברים קטנים או גדולים כדי להתפקס על החיים החדשים. וגם כשכן תתארגנו קצת, עדיין תשמחו לדבר עברית, לפתוח "וואי נט" ולהתעדכן מה קורה בארץ, לאכול במבה ושוקולד "השחר"… עדיין תרצו לחזור מדי פעם לקצת דברים מוכרים וטובים מ"העולם הקודם". וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות עבור גיל.

ניסיתי כמה שיותר למתן לה את הכניסה לעולם החדש.

נכון, אני לא יכולה ליצור לה בדיוק את אותם תנאים שהיא חוותה ברחם, והאמת שגם אין צורך בדיוק באותם תנאים. אני רק רוצה ליצור לה כניסה הדרגתית לעולם החדש והיכרות שלו מתוך מקום בטוח ולא מתוך מקום מבהיל ומאיים. כרגע היא זקוקה לכמה שיותר חוויות מוכרות מהרחם – תנועה, מגע עמוק, קול מונוטוני והמון ביטחון.

גם בבית החולים, מקום שהוא לכאורה לא טבעי עם שלל ההנחיות מסביב, ניתן ליצור תנאים "רחמיים" של תנועה, מגע וקול עבור התינוק הטרי, ואפילו ללא מאמץ מיוחד. בכל זאת, גם אנחנו נמצאות מספר שעות אחרי לידה, הגוף חלש ואנחנו ממש צריכות לנוח.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להדק את השמיכה לגופה, להוסיף עוד כמה מעיכות של מגע עמוק ומוכר ולגלגל אותה לשכיבה על הצד. למנן לה מעט מהגירויים החיצוניים,  הלא מוכרים והמבהילים.

תגובות "המורו" מיד פחתו.

שכיבה על הצד בעריסה

שכיבה על הצד בעריסה

חזרנו לחדר וגיל המשיכה לשכב על הצד כשהשמיכה הדוקה. ישבתי מולה ופשוט הסתכלתי ונפעמתי. האדרנלין זרם אצלי בכמויות מוגברות בדם, ולמרות שהגוף שלי היה עדיין חלש ידעתי שאני לא מסוגלת לישון עכשיו. מכיוון שהייתי כבר ערה, הפכתי אותה לשכיבה על הבטן – "ה"תנוחה האולטימטיבית עבור תינוק בכלל ובפרט תינוק "חדש". השכיבה על הבטן מהווה המשך ישיר לתנוחה העוברית המוכרת לה כל כך ומסננת גירויים חיצוניים שעלולים להוביל לבהלה ולמתח מיותר.

שכיבה על הבטן בעריסה

כך בהמשך היום, לקחתי אותה אליי והחזקתי אותה בתנוחת העירסול (תנוחה נוספת שהיא המשך ישיר לתנוחה העוברית כשמקפידים על כך שהראש יהיה בגובה כפות הרגלים) תוך שאני שוכבת ב"חצי שכיבה" במיטה, ולמעשה לא נדרשת להרבה, ועל הדרך כמובן שנהנית מכל רגע ומכל חצי מבט שהיא שולחת לעברי.

החזקה בעירסול תוך "חצי שכיבה" במיטה

החזקה בעירסול תוך "חצי שכיבה" במיטה

"היי אמא!" קשר עין ראשוני

"היי, אמא!" קשר עין ראשוני

רציתי להעניק לה גם קצת חוויות מוכרות של תנועה אבל ביום הראשון הייתי עדיין חלשה מכדי להחזיק אותה ולנוע איתה בעמידה. אז ישבתי על קצה המיטה, כשכפות הרגליים ניצבות על הרצפה ופשוט קיפצצתי קלות על המזרון ונעתי מצד לצד בדומה לישיבה על כדור פיזיו'. את התנועה המשמעותית בעמידה היא קיבלה מאבא שלה ומשאר המבקרים שבאו לבקר אותי.

לאורך כל השהייה בבית החולים ניסיתי להיכנס לראש שלה: מהיכן היא באה ולהיכן היא הגיעה – הקפדתי ככל שניתן על תנוחות מוכרות ומסננות גירויים חיצוניים כמו שכיבה על הצד (שני הצדדים), שכיבה על הבטן (רק כשהייתי ערה), החזקה בערסול; ניסיתי לתת לה כמה שיותר חוויות של תנועה רכה במסגרת היכולות הפיזיות שלי לאחר הלידה; כמה שיותר מגע עמוק– בין אם זה ע"י טפיחות ומעיכות מונוטוניות כשהיא שוכבת עליי או בעריסה, או בין אם זה פשוט ע"י הידוק השמיכה אל גופה ויצירת תחושה עטופה ; וכמה שיותר ביטחון – ע"י בהחזקה בטוחה מחד ורפה מאידך, מגע ברור וקול נוכח שכאילו אומר:"אל תדאגי, אמא פה!".

לכל אלו יש חשיבות הישרדותית מאד גדולה עבור התינוק וגיל בהחלט היתה נינוחה ורגועה ויכלה לחוות, להכיר וללמוד את העולם החדש אליו היא הגיעה מתוך מקום שלו ונינוח. אני נהנתי לאפשר לה את זה, ליצור לה את נקודת הפתיחה הטובה ביותר שיכולה להיות ולראות איך היא מתבוננת ובוחנת את העולם החדש דרך העיניים הכחולות, הגדולות והרגועות.

כל הזמן ידעתי שאני על הדרך למעשה תופסת שתי ציפורים במכה אחת – כל הדברים הללו שאני עושה הם בעלי חשיבות והשפעה מכרעת גם על התפתחותה המוטורית-חושית העתידית. אבל על זה בפעם הבאה…

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה בשנת 2007, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!