בום, טראח, מה קרה?!

ה"בומים" הפכו לאחרונה לדבר שכיח בשגרת חייה של גיל. האינסטינקט הראשוני הוא לכאורה להגיב ב"אאאההההה!!!" מלווה בפנים מבוהלות, אבל אני משתדלת לחסוך ממנה את התגובה הזאת ולהחליף אותה בחיוך. הכל עניין של שתי טפיחות על הירך…

גיל בת 8 חודשים, זוחלת ומתיישבת.

כדי להגיע למצב הזה היא עברה דרך לא פשוטה –

ניסתה לעלות לעמידת שש ובום! –  נפלה על הרצפה, ניסתה שוב בדרך אחרת ושוב נפלה, לפעמים נפלה על המזרון, לפעמים נפלה על איזשהו צעצוע שנקרה בדרכה ואז גם חטפה מכה קטנה בסנטר.

לאחר שהצליחה לעלות סוף סוף לעמידת שש, החלה לעשות "רוקינג" (או בשפת העם:"להתניע", להעביר משקל קדימה ואחורה) ופתאום מהמזרן זינקה קדימה והגיעה בכלל לרצפה הקשה.

בהמשך התחילה בניסיונות התיישבות ואז בכלל התחילו "קאמיקזות": בניסיון אחד עפה אחורה, בשני עפה לצד כשהיד תקועה בין הרגליים, וכשסוף סוף התיישבה על הטוסיק – בום! שוב עפה קדימה!

האמת שמסכת ה"בומים" הזאת התחילה כבר לפני כמה חודשים, עוד בהתהפכויות הראשוניות, או בליטוף של הגדול-בינוני שהפך לדחיפה, וממשיכה לעיתים גם עכשיו כשהיא זוחלת – תוך כדי טיול בחדר היא מדי פעם פוגשת את הספה, השולחן, נתקעת מתחת לכיסא…

אחרי "בומים" שכאלו תמיד מגיע חיוך. חיוך שלי.

כן, לא משנה מה קרה – בום קטן או בום גדול – גיל תמיד תראה אותי מחייכת.

למה?

כי אתם בטוח מכירים את זה שלילד קורה משהו- נפל, קיבל מכה, נבהל. אז יש את השניה הזאת אחרי, שהוא לא יודע כל כך איך להגיב, הוא מסתכל עלינו ו90% מהתגובה שלו תהיה על פי התגובה שלנו? ברור שמכירים…

אז זהו בדיוק! אם היא תראה אותי מבוהלת, היא תגיב בהתאם. אבל אם היא תראה אותי מחייכת, זה כבר יקל עליה להתגבר על ה"בום" ולהמשיך הלאה. הרי לפעמים ה"בום" הוא קטן, אין באמת צורך להיכנס להיסטריה וסתם להלחיץ אותה. והאמת שגם אם ה"בום" גדול, רצוי מאד שאני לא אכנס להיסטריה, כדי שאוכל לתמוך בה ולהרגיע אותה כמו שצריך וכדי שאוכל לתת מענה קונקרטי ללא איבוד עשתונות.

אני נותנת לה "תגובה הורית" הולמת ומתאימה למה שקרה. אם היא צריכה רק לראות אותי ולהבין שהכל בסדר, או אם היא צריכה עכשיו חיבוק או אפילו חס וחלילה קרה משהו יותר רציני שדורש לנסוע למרפאה. אני אתן לה את התגובה המתאימה, בנחת, בלי לחץ וכאמור עם חיוך.

Gil 7 months-6-1200px

לפעמים גיל נתקלת גם בדובים… וממשיכה לחייך!

כשהגדולה היתה בת 5 חודשים נפלתי איתה והתגלגלנו על גרם מדרגות. באותו רגע ידעתי שלמרות הכאבים שלי מהנפילה, למרות הבכי ההיסטרי שלה ולמרות הלחץ שלי והדאגה שמשהו קרה לה – אני חייבת לנשום ולחייך! אני חייבת לתמוך בה, להרגיע אותה ולהעביר לה מסר שהכל בסדר!

הנשימה הזאת והחיוך הזה עזרו לי להרגיע אותה ובמקביל גם לשמור על העשתונות שלי, להתקשר לבעלי ולנסוע מהר למרפאה. לאורך כל השהות במרפאה הכרחתי את עצמי כל הזמן לחייך. זה לא היה פשוט בכלל.

בדיעבד, חוץ ממכות יבשות לא קרה לה כלום. כשהגענו הביתה לקראת ערב, קילחתי, האכלתי והשכבתי אותה לישון, ורק אז הרשיתי לעצמי להתפרק. ברור, אני אמא אחרי הכל, לא?

בזכות אותו מקרה, הבנתי את חשיבות החיוך ו"התגובה ההורית" המתאימה. הבנתי איך תגובה אחרת שלי, יותר לחוצה ופחות רגועה (רגועה לכאורה כמובן, בפנים הלב שלי עבד שעות נוספות…) היתה יוצרת תגובה אחרת אצלה.

אני זוכרת את המקרה הזה כאילו זה היה היום ולכן מאז מקפידה מאד על תגובה הורית מתאימה.

אמרתי שאני מקפידה על תגובה הורית מתאימה? אתקן את עצמי – אני משתדלת לתת את התגובה ההורית המתאימה, עובדת על זה מאד קשה…

למה?

כי אתם גם בטוח מכירים את זה שלילד קורה משהו, ובין אם ראינו מה קרה או שרק שמענו "בום", אנחנו ישר מגיבים ב- "אאאאאאההה!!!" (אני לא יודעת ממש איך לאיית את זה, אבל בטוח שאתם מבינים לאיזו צרחה, מלווה בפרצוף מבוהל התכוונתי). ברור שמכירים…

אז זהו בדיוק!

אני חושבת שאחד הדברים הקשים ביותר בהורות, זה לשלוט ב"אאאאאאההה!!!" הזה.

ולכן, מאז אותו מקרה עם הגדולה ובעקבות מסקנותיי ממנו, פיתחתי לעצמי טריק כדי לשלוט על ה"אאאאהההה!!!"

בכל פעם שאני רואה את ה"בום" או אפילו רק שומעת אותו ולא יודעת באמת מה קרה, אני טופחת שתי טפיחות מהירות על הירך שלי. כאילו מאפסת את עצמי ואז ניגשת לתת את המענה. בגלל שמאז אותו מקרה חוויתי הרבה בומים עם הגדולה, עם הגדול-בינוני (כמה בומים חוויתי איתו…) זה כבר ממש הפך לרפלקס מותנה אצלי: שומעת "בום" – שתי טפיחות על הירך – ניגשת ומחייכת. פשוט סטארטאפ, מוזמנים לאמץ!

ודרך אגב, מעבר לחיוך ולנשימה, אני גם דואגת תמיד להגיד ש"הכל בסדר". זהו, רק "הכל בסדר". בניגוד ל"הכל בסדר, לא קרה כלום". כי זה לא נכון. זה לא נכון שלא קרה כלום. כן קרה משהו, אבל עדיין הכל בסדר וממשיכים הלאה.

מניסיוני עם הגדולים, ועכשיו אני מתחילה לראות את זה גם אצל גיל, ילד שרגיל לתגובה רגועה ומחוייכת שכזאת, ילמד שככה מגיבים כשה"בומים" קורים. בין אם הוא איתי או שלא. כשהגדולה התחילה ללכת ונפלה מדי פעם, היא חייכה, והגדול-בינוני? מרוב כמות הנפילות שלו, והחיוכים שהוא קיבל ממני אחריהן, כשהוא היה נופל הוא כבר היה מתחיל לצחוק. וכך זה נמשך עד היום – קורה משהו וגם אם יש כאב אובייקטיבי, אין היסטריה.

אני יודעת שמסכת ה"בומים" של גיל עוד תימשך – בין אם כחלק ממימוש שלבי ההתפתחות או בין אם סתם ככה ביומיום (למשל כשהגדול-בינוני "עושה לה תרגיל").

אני גם יודעת שלמרות שאני עושה את זה כבר למעלה משבע שנים, אני אמשיך לנסות בכל כוחי להימנע מה"אאאאאההההה!!!" ולתת "תגובה הורית" הולמת, רגועה ומחוייכת.

רק שתי טפיחות על הירך והכל בסדר…

 

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700

ענבל ברק-לוגו 10-10

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה בשנת 2007, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!