בבריכה טובים המים.

לקראת פתיחת עונת הרחצה בבריכת השחייה הנמצאת במרכז הכפר,אך טבעי היה שיצוצו להם זיכרונות הילדות והנערות הכרוכים באותה בריכה באחד מגלגולי העבר שלה. מוזמנים לקפוץ איתי למים, והכי חשוב, לא לעשות פיפי מהמקפצה….!

בעודי יושבת וחושבת, על מה אכתוב השבוע, צצה לה לתודעתי הידיעה , שהנה השבוע, תיפתח בריכת השחייה במושב לעוד עונת רחצה. האמת, המחשבות התחילו אגב נסיעה לחתונת בנם של חברים טובים, כשאני לבושה במיטב בגדיי. תוך כדי נסיעה, ושיחה, אני נעלמת וצוללת לבעלי, הוא שואל: "איפה את?", אבל כבר מכיר את התשובה. הראש התחיל לעבוד, רצים במוחי כמה פוסטים לבלוג בו זמנית, ולאט לאט מתבהר ומצטלל האחד. עד שאני מתיישבת מול המקלדת לא ברור מה יעלה.

הבנתי שאני הולכת לכתוב משהו שקשור בבריכה, אבל הבנתי שהשפע הזה לא ייכנס לפוסט אחד. אז מן הסתם, יהיו עוד כמה בתוך אוקיינוס הסיפורים הזה.

New Doc 2018-05-27_2_630x1024

כשמנחם בגין, דיבר באחת ממערכות הבחירות על הקיבוצניקים המיליונרים, היושבים על יד בריכות השחייה, אני נוטה להניח שהוא לא דיבר עלינו. ראשית, ואם לא נהללית תגיד את זה, אז מי? אנחנו לא קיבוץ, אנחנו מושב!  לא סתם מושב, אלא המושב הראשון בארץ. אבל הסיבה העיקרית היא אופייה ואיכויותיה של בריכת השחייה שלנו. אני לא חושבת שבעל חשבון בנק סביר, או אפילו בעל חוב קטן, היה מזנק אליה.

נכון, מיום שאני מכירה את עצמי, עמדה בריכת שחיה במרכז הכפר, מה שאולי לא היה במקומות אחרים.  לא רק עמדה, אלא אל מול בית הכנסת ממש עמדה, שעד שלא יצרו את ההגבהה המלאכותית, התקיים דו קיום מעניין בין השניים, בשבת בבוקר, אלה הולכים להתפלל, ואלו משכשכים במים.

New Doc 2018-05-27_1_615x1024

לא רק המפגש עם המתפללים היה החיסרון ביום השבת, אלא בעיקר היותם של המים הכי קרים. היום זה ישמע מצחיק, ואולי אווילי, ובטח לא כלכלי, אבל הבריכה היתה פתוחה למעשה רק ארבעה ימים בשבוע, משבת עד שלישי. בשבת, המים היו בהירים, צלולים וקרים. לעומת זאת, ביום שלישי, אם אשתמש במושג מתחום הייננות, היו עכורים חמימים עפיצים ונפיצים...לא היה סוג של ירוקת שלא צף בהם, ולא היו צפרדע, קרפדה או ראשן שלא מצאו בה את משכנם, מקרקרים את קרקורם הנוגה בכל רחבי הכפר ביום ובעיקר בלילה. וכן, לא היה פיפי שלא פושפש בהם. כל כך עכורים היו המים, ולכן היה יום זה, היום המועדף למשחק ה"קדרים באים", ב"שערים" שפארו את שני קצותיה של הבריכה. ביום זה, באמת לא ראית כלום, ניתן היה לצלול ולהתחמק בקלות.

New Doc 2018-05-27_4_1024x727

ה"שערים", כמו הירוקת ,חצי מעומקה של הבריכה, (שבימי שיאה, הגובה תחת המקפצה היה 3 מטר) וריצפת הבטון החלקלקה (בעיקר ב"קטנים" על יד פתח כניסת המים מהצינור הרחב) , אבדו כאשר עברה הבריכה שיפוץ לפני כ-40 שנה, כדי לעמוד בתקן כלשהו. אם אני זוכרת נכון, אז גם עקרו את ספסלי הפלסטיק הצהובים והכתומים הפזורים בעיגול, ל"רילוקיישן" סביב הבריכה.

התקן בילדותנו היה מאוד ברור. כמו מעיין נובע במרכז הכפר, לא "מדורת השבט", אלא "מקררת הכפר". אם כי, בהתחשב בקירוי שמעולם לא היה בה, או תכשירי ההגנה שמעולם לא נמרחנו בהם, היינו באופן קבוע שרופים, או מקולפים כל הקיץ. מקלפים בעדינות את שכבות העור המתחדש, כמו נשל של נחש. התכשיר היחידי בו כן השתמשנו בנעורינו, היה שמן שיזוף ("שמן אגוזים" קראו לו) אבל מטרתו לא היתה להרגיע או להגן על העור, אלא למשוך את השמש אלינו, שנהיה קצת יותר שזופים ושרופים. התכשיר היחידי שכן עזר במצוקה הגדולה, היה לבן (של תנובה) שנמרח על העור היוקד. כאן נראה לי שאני צריכה לשוב ולהזכיר לצעירים שלא היו מזגנים, הבריכה באמת היתה המקום היחידי להתקרר מחום הקיץ, והיינו מוכנים "לשלם את המחיר".

אני מסיימת את התיאור ביום שלישי, כי מצבה בשעת הסגירה היה כזה,שלא ראו כלום. למרות הניסיון שרכש יונתן צור בנעוריו בדגניה, במי הכנרת, לו היה מישהו טובע, ספק אם ניתן היה לראות אותו. אבל לשמחתנו, בכל שנות עבודתו, באופן כמעט ניסי, אף אחד לא טבע ולא חלה.

יונתן צור היה המציל והמורה לשחייה, של כולנו. משלב את עבודת המשק עם העבודה בבריכה. עד היום, לעיתים אני מדמיינת שאני רואה אותו יושב עם כובע הקש שלו, על הספסל הצמוד לגדר של מגרש הכדורסל (הקטן) הצמוד לבית ספר היסודי, מנהל שיחות בגוון המיוחד של קולו, ובעיקר, שורק בשעה אחת את השריקה שמכריזה שהרחצה נסתיימה לבוקר הזה. ותחודש רק בשלוש אחר הצהרים.  אלו היו השעות הרשמיות בתשע שיעורי השחייה, עשר עד אחת, שעות הבוקר, שלוש עד חמש, שעות אחר הצהריים.

מרגע שיונתן היה שורק ,נועל את השער ומתרחק עם הטרקטור שלו, היתה מתחילה "משמרת הצהרים", לה, היו חוקים ותקנים משלה. ראשית הכניסה היתה בטיפוס מעל השער, או מהפירצות ה"רישמיות" בגדר, שאיש מעולם לא טרח לתקן. למעט מזכיר חדש, בתחילת קדנציה. מי שהורשה להיכנס בשעות אלו, היו רק בני הנוער. גם ההגדרה "נוער", היתה מאוד ברורה. רק אלו שסיימו כיתה ח', והתקבלו לנוער, בטקס השבעה שכיום, בטח היו מדווחים עליו, ולא לטובה בכל העיתונים. בשלוש, כאשר היה נשמע מרחוק טרטור הטרקטור של יונתן, הבריכה היתה מתרוקנת, וממתינה למתרחצים הרשמיים. אם בשעות הפעילות הרשמיות, היו מקפידים שהראשים יהיו בעיקר מעל המים, הרי שבשעות הלא רשמיות  הראשים היה בעיקר תחת המים, כאשר משחקי ההטבעות, היו גולת הכותרת. אני חושבת היום, שלו "הבנים" , היו מבקשים רגע לגעת לנו בגוף, כמו שנגעו תחת המים, אפשר היה אולי לעשות את זה רגע על "היבשה" ,לפחות היתה נחסכת לנו "הבנות" ההשתנקות ובליעת המים.

לא רק בשעות הצהריים היו חוקים מיוחדים בבריכה, גם לשעות הלילה היו חוקים וסיפורים משלהם, אבל עליהן אני לא כותבת הפעם.

36 00381525 tif  בריכה 2_1024x731

למגינת ליבה של אחת מבנות כיתתי, אביה כיהן תקופות ארוכות כמזכיר, וכאשר היה קם ממנוחת הצהרים בביתו, כדי לשוב למשרד, היה עובר דרך הבריכה, מצליח להפתיע את הרוחצים, ובדרך כלל  "לוקח אותם בעד האוזן". (שזו כידוע לקיחה מיוחדת) לא סתם, כונה בפיהם "השריף". היא זכתה לביקורת נוקבות מבני כיתתנו על מנהגו המוזר, להשליט סדר בכפר.

אז כמו שציינתי, הבריכה היתה פתוחה רק עד יום שלישי. אני לא ממש זוכרת מה אנחנו היינו עושים בימים שהיתה סגורה, חוץ מכנראה לחכות לפתיחתה. אבל אני כן זוכרת מה היו עושים בה. ברביעי, רוקנה ממימייה , בחמישי נוקתה וסוידה, אני בעיקר זוכרת את המרסס הגדול של המושב, רתום לפרד של הריסוס, ושני פועלי הריסוס מרססים בסיד בהיר את קירותיה, לקול הערותיו הקולניות של החבר האחראי. אם זכרוני לא מתעתע בי, הפרד עם המרסס היו עומדים בתוך הבריכה הריקה עצמה. כל זה היה מתרחש בשעות הבוקר, כשאנחנו צופים ומאזינים מחלונות כיתותינו בבית הספר, שהיה צמוד אליה. מעניין איך היה נכנס לשם הפרד? או איך היה יוצא? בשישי היו ממלאים אותה, ולשבת בבוקר, כמו סיר החמין אצל שומרי השבת, היו מחכים לנו מים צוננים צוננים. לא אחת היה אומר מישהו: "אולי שיבואו כבר הילדים הקטנים, שיעשו קצת פיפי ויחממו לנו את המים".

אתם יודעים, בריכה ופיפי, מיד מתקשרים במחשבה למקפצה, והאמת, יש לי לא מעט לספר עליה, אבל משאירה משהו להמשך, יש לנו עונה ארוכה….

__________________________

לאחר שסיימתי לכתוב את הפוסט,וטרם הפצתו העברתי לנעמה צור, ביתו של יונתן לקריאה , היא הזכירה לי מה שכנראה רציתי לשכוח,שהיה סיפור, שהתבסס על אמת…שמירב וולף ראתה צפע שוחה במים באחד השערים (זה שלכוון המגרש)

__________________________

צילום הדוגמנות בתמונה הראשונה -שמעון שלוי (שימיק)

בתמונה השנייה-עם מצופי הפלסטיק, תחת המקלחות (הקרות) ברקע בית הכנסת (והאוטו של חם או חן) מהאלבום המשפחתי.

תמונה שלישית-מבט כללי עם דמויות מוכרות מהאלבום המשפחתי.

תמונה רביעית-בנין המשאבה והמקפצה-מארכיון נהלל.

תמונה חמישית -מבט כללי על  הבריכה, עם המקפצה-מארכיון נהלל.

בתודה לשרהלה אבידב, וגם לעופר

בריכה 1_708x1024

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.