אסטה לה אינסטה

להתראות במוזיאון!

מרחק 8 שנים אחורה, אחזתי במכשיר האייפון הראשון שלי. זו היתה חוויה מרגשת כפי שיכולים להתרגש ממנה רק ילידי שנות ה-80, לא משנה אם הן המוקדמות או המאוחרות. הקסם הזה שאין לך כפתורים במסך הטלפון, ושהוא יודע לעשות יותר מאשר להתקשר לאמא או לשלוח סמס לחבר, היה מהפנט וממכר. (טוב, עודנו..)

למרות שכבר בטלפונים שהיו לי בתקופת הצבא היתה לי מצלמה, ברור לכולנו שהרזולוציה שלה היתה בדיחה ושהתמונות שהיא הפיקה היו בגודל של אולי במבה. האייפון הטיב להציג תמונות באיכות משכנעת, והכיף שבזמינות שלו – מצלמה בכיס האחורי באופן תמידי, במשקל נוח ובלתי מורגש, לעומת המצלמת  DSLR המקצועית-כבדה-ומגושמת שלי, שמחייבת מחשבה מאחורי כל פריים וכיוונון כל המדדים לכדי תמונה מצוינת, האינסטנט והאוטומציה הפכו לברירת המחדל שלי בכל עת שרציתי לצלם תמונה לעצמי, וכל עוד לא היה אכפת לי שהיא לא עומדת להיות בשימוש מקצועי כמובן.

התמונות שצילמתי בטלפון היו לעצמי ולכבודי.

התמונות הראשונות בפיד שלי. צילום: גלית רוזן
התמונות הראשונות בפיד שלי. צילום: גלית רוזן

ואז הגיחה האינסטגרם.

ראשונים ויחידי סגולה  להשתמש בה היו בעלי האייפון. זה היה מועדון סגור ויוקרתי בו רק בעלי אייפון יכלו להציץ לחייהם של בעלי אייפונים אחרים, ובזאת כמובן לאין ספור תמונות כפות רגליים במצבים ומקומות שונים. ההזמנה הזאת לחקור את גבולות הצילום וללכת אחורה, לבייסיק, כמו עשתה ריסטארט לכל העולם (או לפחות למשתמשי האינסטוש דאז) והפקידה בידי אוחזי האייפונים הזדמנות ליצור היסטוריה ולכתוב מחדש את תולדות הצילום.

לא היו לי עוקבים רבים מדי, אבל היה בזה קסם מאוד מיוחד לעקוב אחרי מישהו מיפן שאין לי שום קשר אליו, לראות את אורח חייו ואת המקומות בהם הוא אוהב לבלות ומה הוא נוהג לאכול, ובה בעת הוא גם מציץ לחיי ורואה כשאני מטיילת בשדרה הזאת וכאן עם הכלבה ועכשיו אני באוטובוס.

פרגמנטים של החיים. צילום: גלית רוזן
פרגמנטים של החיים. צילום: גלית רוזן

אחד הדברים המהנים שלצערי לא קיימים היום, היה לכתוב בשורת המיקום מה שמתחשק, בלי שיהיו אלה קואורדינטות של קיום מקום כלשהו, וכך יכולת להיות בכל מקום ביקום או בדימיון, מפזרת עוד פתיתי מידע על התמונה שחלקת עכשיו עם כל המשתמשים.

האשטגים עוד לא היו מפותחים, וכל אחד באמת עקב וראה את מי שבחר לעקוב אחריו, בין אם אלה חבריו הקרובים ביותר או אנשים זרים לחלוטין. כמות התמונות בפיד היתה נתפשת, היית יכולה לעבור על כל התמונות בפיד שלך בלי ללכת לאיבוד, להתייחס לכל אחד, לא לפספס אף פוסט, ולזכות ללייקים ותגובות כנות גם מסלבס, ולא במטרה לאסוף לעצמם עוד עוקבים, אלא פשוט כי אהבו באופן אותנטי את התמונה שהעלית.

לייק אותנטי מאברהם טל. צילום גלית רוזן
לייק אותנטי מאברהם טל. צילום גלית רוזן

כשאני מסתכלת אחורה באינסטה שלי, אני נהנית לראות יומן קטן ואישי של החיים שלי מהיום בו פתחתי משתמש באינסטוש. וקצת מצטערת על כך שאין לי גם חלקים מוקדמים יותר מהחיים שם.

לכל פריים יש משמעות. אינסטגרם. צילום: גלית רוזן
יומן אישי שהכל בו מותר. אינסטגרם. צילום: גלית רוזן

זה האלבום הדיגיטלי שלי, שאני מעצבת חלק-חלק, טלאי על טלאי. והוא מקבל צורה בזכות עצמו, בלי שאנסה לייצר בו איזה תבנית או צבעוניות, כל תמונה היא חלק בפסיפס שמרכיב את חיי ולכל אחת צבע וצורה משלה וטעם. רגע קודר לצד רגע שמח במיוחד. שייק פירות ראשון של קיץ לצד מסי הפראית. עצי כריסמס לצד אישה תרנגול. פרגמנטים קטנים של החיים עטופים בפילטר, או לא, שמורים בקפסולת האינסטגרם המרובעת, ללא חוקים, ללא התעקשות על צילום נכון או מפוקס. זה הבית שלי וזה המרחב שלי ומותר להיות בו פגיעה, מותר להיות בו לא מדויקת, מותר לפספס, מותר להראות כאב, מותר להיות חלשה, מותר להיות שמחה, מותר לחשוף מה שבפייסבוק פחות, מותר לייצר אושר, מותר לזייף, מותר לאהוב, מותר לשנוא, ללעוג, לצחוק, לבכות, להיכשל, להצליח, לבקר. מותר לחיות.

טלאי על טלאי. טבע אינסטגרמי קלאסי. צילום גלית רוזן
טלאי על טלאי. טבע אינסטגרמי קלאסי. צילום גלית רוזן

ואת כל אלה אני זוכרת עדיין לאינסטגרם.

למרות שמילדה יפהפייה היא גדלה לדוגמנית שכולם מנסים לגנוב את תשומת ליבה וללטש את תמימותה עד אפס, תמיד אוהב את גרעין האמת ואת היומן שהיא מספרת לי עלי יותר מכל פלטפורמה אחרת. אני צלמת ואני מדברת הכי טוב בתמונות. תנו לי קליק באינסטה, אני אבין אתכם הכי טוב. ואתם תבינו אותי.

יש גם טקסט. צילום: גלית רוזן
גרעין של אמת. צילום: גלית רוזן

באופן אירוני, אינסטה מגיעה למוזיאון. כן, כל האוטומציה עם הפילטרים והכנות המתאמצת. במוזיאון העיר חיפה שקדו על תערוכה שמשלבת את הגלויות של פעם עם הגלויות של היום – האינסטגרם.

וגם תמונה שלי תככב שם. משעשע אותי שזאת תמונה שצילמתי בדרך שממש לא אופיינית לי. לא לאינסטגרם ולא בכלל. במעבר בין לוקיישנים במהלך צילומי משפחה, בפארק הקישון האהוב עלי, כבר נכנסתי לאוטו והתחלתי בנסיעה. לא יכולתי להתעלם משיירת היאכטות המסודרות למופת במעגן והשתקפותן הקסומה במים.

מספר הפעמים בהן עצרתי נסיעה במיוחד כדי לצלם הוא נמוך מאוד, פשוט כי אני אוהבת לצלם תוך כדי הנסיעה, מהמושב שליד הנהג. אבל הפעם בשביל הזיכרון הזה הייתי חייבת לעצור. רציתי את הרגע הזה וההשתקפות. ורציתי אותה באינסטוש. עצרתי את הרכב ויצאתי לאולי 20 שניות של צילום. המשכתי בדרך ללוקיישן הבא ואת התמונה העליתי מאוחר יותר בערב. על הצילומים שערכתי באותו יום, כתבה לי המשפחה כשקיבלה את התמונות, שהגשמתי להם חלום.

נוף תוך כדי תנועה. צילום: גלית רוזן
לא עוצרת בצד כדי לצלם, בדרך כלל. צילום: גלית רוזן

זה אחד הזכרונות היפים עבורי, ועכשיו הוא הופך לזכרון מיוחד עוד יותר, כי הוא מוצג במוזיאון.

אתם לא חייבים להזדהות עם אהבת הקסם של האינסטגרם, אבל תודו שאם אפילו המוזיאון השתכנע, יש כאן משהו גדול ומיוחד!

אז אסטה לה אינסטה – באפליקציה, או בתערוכה. הפתיחה בחמישי הבא, 6.9, 20:00 במוזיאון העיר חיפה.

גלית רוזן צלמת | זכרונות שאוהבים
אוהבת לנצור את הרגעים הקטנים בחיים ולהתרפק עליהם לנצח. מתרגשת עם המצולמים שלי מכל חיוך וחיבוק ואוהבת לגרום לאנשים ובעיקר נשים, לאהוב את עצמן יותר - דרך התמונות שלי.