אני יודעת מה עשית בקיץ האחרון

לגדל ילדים בעוטף עזה זה סוג של פרדוקס. כי הילדות שלהם ירוקה, חופשית, נקיה ממותגים ורחוקה מסכנות שגרתיות בעיר (למשל – תאונות הדרכים) ומצד שני השמיים מעל ראשם מכילים איומים שעלולים לנחות בכל רגע ורגע

בחורה עם מחשב נייד

 

את הפצעים משנה שעברה אנחנו עדיין מלקקים.

מצד אחד גרים במקום הכי ירוק, שלו ומדהים בעולם, הביקוש לבתים פה רב על ההיצע, הילדים גדלים כמו פעם, בחוץ, עם חברים, במשחקים שמפעילים את הגוף באוויר הצח.

IMGP6011

ומצד שני בתוך כל אחד מסתתר הפצע שהוא סוחב מהקיץ שעבר, ומהסבבים שקדמו לו, וכשמדובר בילדים – הם מצד אחד מתאוששים מהר יותר ומצד שני הכל נחרט אצלם לעומק יותר, משפיע בתת מודע על רבדים שאנחנו יכולים רק לשער…

שנה עברה, וחלק מההרגלים שהיו אבדו ואינם. למשל דולב, שעד צוק איתן ידע להירדם לבד, עדיין מבקש שנשב לידו עד שיירדם, הרגלי האכילה שלו השתבשו ללא הכר בזמן צוק איתן ואנחנו עדיין עובדים קשה מאוד להחזיר אותם לאיפה שהם היו לפני שנה, כל רעש קטן מקפיץ אותו לשמיים ואלו הדוגמאות הקלות…

אדום רצוי, אך פחות מצוי

מדיבורים בשבילים אני שומעת את זה מכולם – הרבה ילדים עוד מתקשים בדברים שילדים בני גילם כבר אמורים לעשות. ויש הרבה ילדים שכל שינוי קטן בשגרה מחזיר אותם בבת אחת לדפוסי החרדה של ימי צוק איתן.

כל ילד פיתח בצוק איתן לפחות צורת החצנה אחת לקושי, וברגעים שקשה להם – ההחצנה הזו שבה ומתבטאת. כך ילד שנגמל זמן קצר לפני המבצע, וחזר לעשות צרכים בבגדים בזמן המבצע, ישוב ויעשה צרכים בבגדיו גם אם אבא במילואים או סתם בחופשה.

אצלנו בקיבוץ עוד לא היה צבע אדום מאז, אבל כן שומעים לפעמים אזעקות מיישובי הסביבה הקרובים, ואת הבומים, את היריות לעת ערב שומעים פה כבר תקופה ארוכה, והמטוסים חגים בשמיים, הילדים שלי שואלים על כל רעש חדש אם זה מטוס ורק אחרי תשובה שלילית הם תוהים אם זה טרקטור, כיאה לילדי קיבוץ. כי כשהקיבוץ שלך בעוטף – הנורמות שלך שונות.

IMGP5999
והבומים, אגב, הולכים ומתרבים, בערך כמו שהרגשנו לפני שנה וקצת, ואפילו הילדים כבר יודעים לומר בציניות ששוב יש רעמים בקיץ, ואני מדברת על ילדים בגיל הרך!

איך אפשר להמשיך הלאה כשכל הזמן המציאות מחזירה אותנו ואת ילדינו לרגעי חוסר האונים של צוק איתן? ואל תשכחו לרגע – אצלנו זה גם לא התחיל במבצע הקיץ האחרון. פה הילדים נולדו כולם למציאות הזו, לדעת שיש חדר אחד מיוחד בבית, להבין שהגן כולו חדר ביטחון גדול, כשהבכורה שלי בת החמש וחצי שמעה השבוע ספר ובו מישהו חיפש מקום שקט ובטוח היא הציעה שהוא ימצא לעצמו ממ"ד…

התאומים שלי, היום בני שלוש וקצת, למדו לבטא רגשות בקיץ הקודם. בניגוד לילדים נורמטיביים הרגש הראשון שלהם לא היה אהבה, אלא געגוע, הם התגעגעו לבית שלהם, למיטות, לחתולה.

IMGP6106

ואני לא מעיזה אפילו לקוות שהתינוק החדש שהצטרף למשפחה יגדל למציאות אחרת, רק שמחה שהעברנו אותו כבר מהעריסה למיטת תינוק בממ"ד, לצד שלושת אחיו, כך שבלילות כולם מוגנים ואין צורך להפריע את שנתם.

IMGP5918

אתם מבינים? אני מגדלת 4 ילדים בחדר ביחד, רועדת מהיום בו הבכורה תצטרך חדר משלה כי היא בת והם שלושתם בנים.
אני לא בטוחה שבאמת אפשר להבין את זה כשלא חיים פה, ההבדל בין פחות מ15 שניות לבין דקה וחצי הוא כ"כ גדול, זה ההבדל בין יש כיפת ברזל לאין, זה ההבדל בין יכולת לתכנן מה עושים אם יש אזעקה לבין לקחת את הרגליים ולרוץ למרות שברור שלא באמת תספיק, זה ההבדל בין ילדים שיש להם צ'אנס להשאיר את הטראומה בעברם לבין אלה שנידונו לחיות אותה שוב ושוב ושוב.

אחרי מבצע כזה תמיד יש תקציבים לתוכניות חוסן שיעזרו לילדים להתמודד, אבל בשנה שעברה לא היה תקציב, אז הילדים הגיעו לצוק איתן בלי שום הכנה, בלי שום כלים.

הם ילדים, הם מאושרים ביום יום, אבל כל זעזוע קטן בעולמם, ביטחוני או שגרתי, מחזיר אותם אחורה, ומצריך עוד עבודה הורית, עוד סיוע, כדי להחזיר את כולנו לתלם.

הלוואי ולשם שינוי יהיה להם צ'אנס להשתקם, בלי פלאשבקים שיזרקו אותם אחורה, ובלי עוד מבצע שיסיג את הכל לקדמותו. שהחיוכים לא ירדו יותר מפניהם. הלוואי

IMGP5957