אני חירותי.

ערכו של החופש להיות אני במלואי והידיעה שיש לי עוד הרבה "אני" לגלות בדרך, הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש רגע לפני גיל חמישים.

המסע שלי אל עצמי החל לפני למעלה משש שנים כשהרגשתי שהחיים שלי לא מה שרציתי שיהיו.  השאלה הזאת – "מה, זה הכל"? – ליוותה אותי בלי הנחות ובלי להרפות, מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר, דרך משימות הצריך והחייב של החיים ועד שעצמתי עיניים בלילה. וכמי ששואלת שאלות מהרגע בו נולדה, לא הפסקתי לשאול את עצמי למה החיים שלי לא עובדים לי ומה צריך לעשות כדי לשנות אותם. בניסיון למצוא תשובות נסעתי עד להרים הפראיים של מחוז יונאן בסין, ושם סמוך למנזר בודהיסטי על הר באמצע שום מקום בכיתי את עצמי לדעת. אחרי שסיימתי לבכות צרחתי לשמיים כאילו אין מחר ואיבדתי את הקול. במבט לאחור זה היה לא פחות מאירוע מכונן: הייתי חייבת לאבד את הקול שלי כדי למצוא ולברוא אותו מחדש, בלי שאריות ועכבות של הקול שהיה לי קודם.

כשחזרתי מסין והתפטרתי מהעבודה הסופר נוחה והמפנקת שלי עם הכיסא הסופר מרופד שלי והשכר הסופר נעים שלי וההכרה וההערכה הסופר מפרגנות מהסביבה המקצועית שלי  – ידעתי למה אני עושה את זה, אבל לא ידעתי לאן אני הולכת. יש יתרונות בלא לדעת. חוסר הידיעה מזמן את הזכות לחשב מסלול מחדש. בלב של ההוויה שלי הצלחתי לעשות את זה דרך הכתיבה. שם מצאתי מחדש את הקול שאבד לי במסע לסין, וחוויתי לסירוגין נגיעות קטנות של אושר.

אבל את המסלול החדש בשאר הנישות של חיי לא ממש חישבתי, וכשהגיע זמן למצוא תשובות, הן לא היו בנמצא.  לא יכולתי לחזור אחורה, ולא ידעתי איפה זה קדימה. בנקודה הזאת נפלתי חזק. לא הבנתי למה זה קורה לי. היום אני יודעת שזה קרה לא רק כי לא היתה לי תוכנית, אלא גם ובעיקר כי לא האמנתי ביכולת שלי לברוא אותה לעצמי. כך התחלתי להתגלגל ללא תכלית ובחוסר מיקוד פנימי. זה גבה מחירים.

tumbleweed_licnsed_2

אחד המחירים ששילמתי היה כשהתקבלתי לעבודה בחברה פרטית. התנאי להעסקה שלי היה שההתקשרות העסקית איתי תהיה כנגד הוצאת חשבונית . תחושות הבטן שלי לא היו טובות לגבי הקונסטלציה והאנשים אבל נוצר אצלי בור מזעזע בגודלו בעובר ושב והייתי חייבת להתפרנס. כך פתחתי עוסק מורשה והתתחלתי לעבוד, רק כדי לגלות שנכנסתי להרפתקה הלא נכונה עם האנשים הלא נכונים. זה היה רע לתפארת וסבלתי מכל רגע, בעיקר מאדם אחד חלקלק, לא ישר ומקטין סדרתי. אין לך מיומנויות, זה גדול עליך, הוא חזר ואמר. בסוף גם האמנתי לו. לימים אחרי שהסתיים הסיוט תבעתי אותו לדין וזכיתי. אבל החוויה הזאת של צמצום שיטתי הלכה איתי הרבה מאוד זמן וכרסמה את שאריות הביטחון העצמי שלי שגם ככה לא היה מזהיר. היום אני יודעת שרק תחושת מסוגלות אמיתית שנבראת מבפנים חסינה בפני כל גורם מרעיל ומקטין. לימים הבנתי שגם לאותו מעסיק רומס המקטין אני חייבת תודה גדולה, פעמיים: פעם ראשונה כי בזכותו למדתי לעולם לא להתעלם מתחושות בטן, ופעם שניה כי בזכותו הפכתי להיות עצמאית: לא רק בשכר אלא גם בהלך הרוח.

ידעתי ימים גרועים וגרועים יותר בהם האמונה שלי בעצמי סבלה מגירעון מתמשך, עד שהגיע תיקון גדול, במסגרת שותפות עם מורת דרך ואישה גדולה מהחיים שצירפה אותי למסע ונתנה לי לגדול ולצמוח. מצד אחד – אני עובדת הרבה יותר קשה ממה שעבדתי כל חיי. מצד שני – תחושת הערך שלי משוקמת וגדלה וכך גם הבנת גודל ההשפעה שיש לי על הסביבה שלי. לראשונה לא רק שאני יודעת מה אני עושה – אני יודעת למה אני עושה את זה. לא רק שאני מקשיבה לבטן , אני סומכת עליה בענק. לא רק שמצאתי מורת דרך, גם התחלתי להיות מורת דרך לאחרים.

בשנה וחצי האחרונות יש לי סלטות קטנות בלב שאיתן אני קמה בבוקר ואיתן אני הולכת לישון בלילה. ה"מה – זה הכל?" שליווה אותי בעבר הופך בהדרגה ל"וואו – וזה עוד לא הכל!". ערכו של החופש להיות אני במלואי והידיעה שיש לי עוד הרבה "אני" לגלות בדרך, הוא המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש  רגע לפני גיל חמישים.

[youtube KXoNwpVMiCE nolink]