אני אחות – וזה קרה גם לי…

מאז מחלתי הפסקתי לעשן. אין חוכמות. הבנתי שעלי לקחת אחריות על החיים שלי ובעיקר הרגשתי שזה לא "פיר" כלפי ילדיי… היום אני עם מודעות גבוה יותר לגופי ומשתדלת לאמץ אורח חיים בריא

מאז מחלתי הפסקתי לעשן. אין חוכמות. הבנתי שעלי לקחת אחריות על החיים שלי ובעיקר הרגשתי שזה לא "פיר" כלפי ילדיי… היום אני עם מודעות גבוה יותר לגופי ומשתדלת לאמץ אורח חיים בריא

ג'אני רוסובסקי

חליתי ב-2004.

שנה לפני כן בעלי נפטר מסרטן.

23 שנה היינו נשואים ולאורך שלושת שנות חייו האחרונות ליוויתי אותו במאבק העיקש במחלה. יוצאים ונכנסים היינו בשעריה של המחלקה האונקולוגית כשגרת חיים…

מטבע הדברים באותה התקופה די הזנחתי את עצמי ולא ניגשתי להיבדק בדיקות שגרתיות או תקופתיות כאלה ואחרות.

בוקר אחד, כאן בעבודה, הגיעה עובדת נסערת מאד וביקשה למדוד לחץ דם. כששאלתי לסיבה, סיפרה שהיא ב"סטרס" נפשי גדול מאחר והתגלה אצלה גוש בשד וכעת היא לכודה בעיצומה של מחלוקת לגבי דרך הטיפול בו בין שני רופאים מהם ביקשה חוות דעת.

לא יודעת להסביר אבל אותו האירוע עשה לי משהו ועוד באותו הערב בדקתי את עצמי במקלחת.

עד מהרה נוכחתי שהתחושה הכבדה שהסתובבתי איתה כל היום  –  הפכה למציאות שחורה. אי אפשר היה להתעלם ממה שהרגשתי שם! גוש בגודל של אגוז בשד ימין! כל הלילה לא עצמתי עין. למחרת שיתפתי בעניין את המנהל שלי בעבודה, רופא החברה, והוא הפנה אותי במהירות הבזק להיבדק במרפאת השד ברמב"ם. לרגע, כמעט נרגעו הצופרים כשבדיקת הממוגרפיה לא העלתה דבר ואולם בדיקת האולטראסאונד שעשיתי מיד אחריה –  לא הותירה כל מקום לספק. מיד נשלחתי לביופסיה ומשם, תוך שבוע, כבר הייתי על שולחן הניתוחים. במהלך הניתוח להוצאת הגידול נתגלה שגם בלוטות הלימפה שלי נגועות ובתומו הוחלט על טיפול אגרסיבי מקיף – כימותרפיה,  הקרנות וטיפול ביולוגי-הורמונאלי.

התגובה הראשונה שעלתה בי הכתה מעומק הבטן – "איך אשאיר לבד את ילדיי שרק לפני שנה איבדו אבא…" ההרגשה הייתה קשה וטלטלה אותי. הבנתי שאני עכשיו במלחמה על חיי. התעשתתי. וגייסתי את כל כוחותיי. הבנתי שלא עומדת בפני שום ברירה אחרת.

בתום  שבועיים מהניתוח כבר חזרתי לעבודה ועמדתי להתחיל את תקופת הטיפולים. אני חייבת לומר שעבורי הניתוח לא היה טראומטי במיוחד אבל מנגד הצורך לשוב למסדרונות המחלקה האונקולוגית – והפעם בשבילי – היה צעד לא פשוט כלל…

חצי שנה הייתי עסוקה רק בזה. אמנם עבדתי פחות שעות אבל היה לי חשוב לעשות את המקסימום שאני יכולה במסגרת המגבלות. למקום העבודה היה חלק ניכר בשיקום שלי. התמיכה העצומה, השגרה שסביבי – כל אלה נתנו לי את הכוחות לקום בבוקר, להמשיך ולהיאבק. זה היה העוגן שלי. המקור לאופטימיות.

המערכת כולה לכל אורכה, הייתה לצידי, סייעה וגילתה התחשבות גדולה – ממנהליי ועד החברים לעבודה. ממש קשה לי לדמיין איך הייתי עומדת במשימת המאבק על חיי בלעדי כל זה. זה בהחלט לא מובן מאליו. אני שומעת סיפורים של אנשים במקומות עבודה אחרים שלא זוכים ברובם ליחס כזה..

התמיכה ולא אגזים אפילו אם אומר "האהבה" לה זכיתי  – הצריכה הרבה אורך רוח וסבלנות מצד המערכת ולמען ההגינות אציין שהיא ניתנה לי למעשה עוד כשבעלי חלה.. עבדתי אז במחוז חיפה ואחרי אכלוס בניין המשרד הראשי החדש הציעו לי "להתאוורר" ולשנות מקום. מבחינתי זו הייתה הצלה שבאה "בול" בזמן. חיפשתי עניין. חיפשתי להתמסר לאתגר חדש שיסיט מעט את מחשבתי מן הצער שחיכה לי בבית…

לאורך השנים, לא חיפשתי מסגרת מסודרת בה אלווה נשים אחרות ברגע הגילוי וההתמודדות למרות שאני יודעת שלא מעט נשים רבות במצבי עושות את המלאכה החשובה הזאת. הסיבה לכך היא שהרגשתי שאני משתפת מניסיוני בדרך אחרת, כאן בעבודה, מתוקף עבודתי כאחות. נשים פונות אלי, משתפות, שואלות, מספרות. ואני מצידי תמיד חושפת את סיפורי, פתוחה וגלויה, מספקת פרטים, משמשת אוזן קשבת ומשענת ומפנה לגורמים מקצועיים כשצריך. אני רואה את תרומתי במתן הכוח הנדרש להתמודדות, משתדלת לרכך את המכה, לתת תקווה, להדגיש את הצדדים האופטימיים, את נקודות האור אבל לא מסתירה את הקשיים..

מאז מחלתי הפסקתי לעשן. אין חוכמות. הבנתי שעלי לקחת אחריות על החיים שלי ובעיקר הרגשתי שזה לא "פיר" כלפי ילדיי… היום אני עם מודעות גבוה יותר לגופי ומשתדלת לאמץ אורח חיים בריא. לא פחות חשוב מכך למדתי לפרגן. לעצמי. אני יוצאת לטיולים, לחוגים, אפילו לספא. עושה דברים למעני, מקשיבה לי. וכן, גם מרשה לעצמי ליהנות מתענוגות החיים הקטנות.

ואולי הדבר "הטוב" שקרה לי בכל הסיפור הזה הוא שהמחלה בנתה לי את הביטחון העצמי. הצלחתי לעמוד במסכת הטיפולים הארוכה והקשה ולחיות עם כל מה שעברתי בשלום. לא אתיימר ואשתמש במילים מפוצצות כמו "ניצחון" אבל בהחלט השתקמתי, שבתי למסלול חיי ויצאתי מחוזקת מן המסע המטלטל הזה.

היום יש לי בן-זוג כבר 5 שנים ואני מאושרת. מקפידה לראות את הטוב בכל דבר. מה שפעם היה מעצבן או מעציב אותי – היום אני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז עליו, זמן, כוחות ורגשות. את האנרגיות שלי אני מפנה היום אל תוך עצמי. לא כמו בשנים בהן הייתי דעתנית מאד וראיתי את אחריותי להילחם בעוז למען עקרונות כאלה ואחרים. "עת לכל דבר וזמן לכל חפץ" אומרים והיום אני בראש ובראשונה משגיחה על עצמי. נותנת כבוד לבריאותי, לשלוות נפשי ולאושרי ומה שאיני יכולה לשנות – אני מקבלת, משלימה איתו וממשיכה הלאה.

לכו להיבדק. זו החובה שלכם כלפי עצמכם!

ג'אני רוסובסקי עובדת במרפאת בניין המשרד הראשי בחיפה, חברת החשמל

נשות חברת החשמל
יום האישה הבינלאומי: הנשים שעושות את חברת החשמל.חברת החשמל מציינת גם השנה את יום האישה הבינלאומי, והפעם בסימן הנשים שעושות את חברת החשמל – עובדות ומנהלות, במשרד ובשטח, במגוון תפקידים, מקצועות ותחומים ברחבי הארץ. במהלך השבועיים הקרובים, נעלה פה בבלוג 'נשות חברת החשמל', בלוגים אישיים של עובדות ומנהלות בחברת החשמל שבחרו לשתף אותנו במסלול הקריירה שלהן ועל הדרך גם מעניקות טיפים לנשים אחרות. 10 בלוגים, 10 סיפורים מלאי השראה של נשים שבחרו ללכת בדרך שלהן, בעוז ובאמונה. קריאה מהנה!