אמא שלי חולה. פאק.

בחורה עם מחשב נייד

איזה קשה להגיד את זה. כמה קשה לחוות את זה.
אמא שלי, הפנתרה, האישה הכי חזקה שאני מכירה נלחמת בסרטן כבר כמעט 4 שנים.
הבן זונה עקשן כמו שלא ראיתי מיימי.
והיא? היא נלחמת בו בגבורה.
כאבים בבטן התחתונה. פאט סי.טי. מרקרים, ניתוח.
טיפולי כימו, ביולוגי, תרופות נגד כאבים, בחילות, הקאות, אלרגיות, תופעות לוואי, תשישות, איבוד שיער, פיאה.
הגוף מותש. הגוף מנצח.
חוזרים לנשום.
מפסיקים כימו וביולוגי.

דלקת ריאות.
הבן זונה חזר.
יותר כימו, יותר ביולוגי, יותר הקאות, יותר תשישות, יותר אלרגיות, יותר תופעות לוואי, יותר איבוד שיער, יותר פחדים.
הגוף מותש עוד יותר אבל מנצח.
לוקחים נשימה.

כאבים בבטן. פאק.
פאט סי.טי. מרקרים בשמיים.
פעם שלישית. הגוף כל כך עייף והנפש? הנפש שהיתה לוחמת מתעייפת גם.
"איך אפשר לחיות ככה?" – "לא יודעת אמא, אבל זו האופציה היחידה".

אבל עכשיו, כשהוא חזר בפעם השלישית – הוא חזר בגדול. חזק יותר, מפוזר מידי כדי לנתח.
בתי שחי, ריאות, קיבה, מעי, מעטפת הכבד.
פאק. פאק. פאק.

היא מקיאה כל כך הרבה שהיא כבר מפחדת לאכול. הגוף שלה עייף וכואב והנפש מבוהלת ומותשת והיא לא רואה את האור בקצה המנהרה.
עוד כימו. עוד ביולוגי. עוד רופא מומחה.
עד טיפול. עוד שקיות הקאה.
היא כבר לא יכולה לעשות את הדברים שהיא אוהבת. היא חלשה מידי לבשל. היא חלשה מידי ללכת לקנות שטויות בסטוק. היא עם בחילה מידי ללכת לשתות יחד קפה.

היתה כבר נקודה שבאמת חששנו שהיא לא תגיעה עד הטיפול הבא.
היא התאוששה קצת, חזר לה התיאבון ואני חזרתי לנשום.
לא מקיאה כבר יומיים. איזה אושר. אמא שלי יוצאת מזה.

אמרה שמתחשק לה פסטה אז לקחתי אותה למסעדה.
אני זוכרת שישבתי איתה שם ולרגע עלתה בי מחשבה – האם היא באמת יוצאת מזה או שזהו שירת הברבור?
העפתי אותה מאוד מהר מראשי אבל אני לא יכולה להתעלם מזה כשאני ביני לבין עצמי.
ראיתי את זה קורה אצל סבא שלי ז"ל.
הוא היה חולה במשך הרבה זמן ופתאום הוא הרגיש טוב יותר, אפילו לקחנו אותו מבית החולים כדי שיעשה את החג בבית.
דוד שלי סידר לו את השפם והוא ביקש סיגריה מאחי. ישב שם המרפסת, כבר בלי כיסא הגלגלים. ישב והסתכל על החצר. על הילדים והנכים וחייך.
יומיים למחרת הוא נפטר.

המצב התדרדר. היא שוב לא אוכלת, לא מסוגלת אפילו לשתות מים בלי להקיא.
אומרת לי שהיא לא אכלה מספיק כדי להקיא כל כך הרבה.
מתעוררת בלילה כדי להקיא, קמה באמצע ארוחות ערב כדי להקיא, לא שהיא אוכלת יותר משלוק או שניים מהמרק.
פאק.
מתקשרים שוב למומחים, לוקחים אותה למיון – "אין מה לעשות, זו המחלה, צריך לחכות לטיפול הבא ואז לעשות עוד צילום".
פאק.
מה עכשיו?
האם היא תהיה חזקה מספיק כדי להגיע עד הטיפול?
האם היא תהיה חזקה מספיק כדי לעבור את תופעות הלוואי של הטיפול?
פאק.