אם האידיוט לא היה שלי…זה היה מצחיק

איך משלבות להם חווית ביקור קצר לנופש זוגי בבודפשט שבהונגריה ,עם הדילמה התמידית של מורה להיסטוריה שמבקרת בחו"ל, בין הסקרנות ההיסטורית להיות "איפה שקרו הדברים באמת" לבין החופש. דרך יריד עממי, מסעדה מופלאה, בית כנסת עתיק ומרשים, בית הולדתו של בנימין זאב הרצל, מוזיאון יהודי, רובע יהודי, סיפור שואה, הכחשת שואה, ויהודי ישראלי אחד שמעורר ובצדק את האנטישמיות כולה.

בטח יצא לכם להיפגש בעבר במשפט הכל כך יהודי הזה: "אם האידיוט לא היה שלי, זה היה מצחיק!" לצערי הפעם, האידיוט הוא של כולנו, ואני נעה בין צחוק ובושה. אבל עד שאגיע לאידיוט כמשל, אשתף בדילמה שמלווה אותי לאורך כל הפעמים שנסעתי לחו"ל, והייתי במקומות בהם התרחשה ההיסטוריה ממש, מתלבטת בין הסקרנות המקצועית, לחדוות החופש והטיול. הפעם זה קרה  לי בבודפשט שבהונגריה, אליה נסענו לפני כחודש, לכמה ימים , כדי לנוח ממרתון ההכנה לבגרות החורף בהיסטוריה…. יותר מעשרים שנה לימדתי בכיתות, ועוד לא מעט שנים  אני מלמדת באופן פרטי, מועדי קיץ וחורף, תלמיד אחרי תלמיד, שנה אחרי שנה, באותה התלהבות ועניין  כמו בפעם הראשונה. ביום האחרון להיותנו בעיר, קיבלנו כמה המלצות מידיד  שמכיר היטב את העיר. הוא המליץ על שוק עממי המתקיים בימי ראשון ברובע היהודי. בטח שנלך, אבל קודם מעט מחויבות להיסטוריה.

IMG_20180225_131035_767x1024

בעוד בעלי עומד בתור לקנות כרטיסים כדי להיכנס לבית הכנסת המרשים של בודפשט, אני נעמדת לשמוע מדריכת תיירים מקומית צעירה, המספרת בהתלהבות רבה, באנגלית רהוטה עם מבטא הונגרי כבד,  על מה שאנו, המורים להיסטוריה,  מכנים: הרצל-ילדות-תחנה ראשונה. היא מספרת על  המקום בו עמד בית הולדתו, וכיום עומד בו המוזיאון היהודי. נושאת את דבריה בפני תיירים מאומות ויבשות שונות, עם עיניים בזוויות שונות, ומתגאה שלא רק הרצל נולד כאן ממש בהונגריה, אלא הציונות כולה. למרות שעבר בהמשך לוינה (מה שאנחנו מכנים-תחנה שנייה) . כשסיימה להסביר, שאלה את מאזיניה אם יש שאלות, ואני מרימה אצבע קטנה, ואומרת: " אני רוצה להגיד משהו". היא וכל הקבוצה מתבוננים בי, ואני ממשיכה : "אני מורה יהודייה  להיסטוריה מישראל, עשית את זה נפלא! " לקול מחיאות הכפיים של התיירים. ותזכורת של המדריכה שייזכרו את זה בזמן הטיפים….

IMG_20180225_132107_1024x768

עשינו את הסיבוב בבית הכנסת המרשים ומלא ההוד.  לא ויתרנו גם על המוזיאון היהודי,  הממוקם איפה שעמד ביתו של הרצל, ומכיל פריטי "יודאיקה" מיהדות הונגריה שהיתה ואיננה. יצאנו אל חצר בית הכנסת, עמדנו נוכח קברי האחים ואנדרטת הערבה הבוכייה, ויצאנו מהשער האחורי להמשך דרכנו. ממש בסמוך לשם לא רחוק מתלמוד התורה והפסיפס של שנים עשר השבטים , שמענו "מוזיקת שואה" בוקעת מתוך מרתף הפונה לרחוב, עם שלט שמכריז שכאן נמצא הבונקר של חנה סנש,ומזמין לבקר בו תמורת לא מעט יורו.  אני מגיבה בשני אופנים בו זמנית. האחד-מה פתאום בונקר? הרי חנה סנש  היתה צנחנית ארצישראלית ממוצא הונגרי, שצנחה מעבר לקווים,נתפסה ועונתה למוות בכלא בהונגריה. והשנייה– קצת נהנתנית,  "אני את חלק ההיסטוריה כבר עשיתי היום. אנחנו בחופש, והולכים לבלות".

IMG_20180225_122226_1024x768

השוק העממי אכן היה חוויה מיוחדת במינה. שילוב של מוזיקה, אוכל, אנשים, דוכנים ,שמחה וחמימות גדולה. סיימנו את הביקור בו, שוב עברנו על יד המוזיאון הזה, שוב אני אומרת לבעלי שמשהו לא מסתדר לי בראש, והמשכנו בדרכנו לרכבת התחתית בכדי להגיע למרחצאות, שאי אפשר לא להיות בהם, כשמבלים בבודפשט.

כשחזרנו בערב, החלטנו לאמץ את המלצת המסעדה של אותו ידיד. ושוב עוברים על יד ה"מוזיאון", ונכנסים למסעדה הסמוכה אליו, שעליה אני ממליצה בפה מלא. אם כשנכנסנו, למרות ההמלצה, חשבתי לקום ולצאת, כי היא נראתה לי בעיצובה כמו אולם שמחות של "ועד הקהילה" ,שצמוד לבית הכנסת,  לקיום שמחת בריתות וחופות משנות החמישים בארץ, ומתפלאת על הממליץ וטעמו. חושבת שוב עד הגעת האוכל, אם לא צריך לקום ולצאת מהר, למרות העייפות והרעב של אחרי המרחצאות. הרי שמרגע שהגיע האוכל….הצטערתי עוד יותר שאנחנו עוזבים את בודפשט באותו לילה, ושלא אימצנו אותה בחום, כבר בערב הראשון, שלא לדבר על עלותה (הזולה).

IMG_20180225_174659_1024x768

אבל היום, אני כותבת על המוזיאון, כי הבטחתי שאספר על האידיוט.

חזרנו הביתה, החופשה הקצרה על הטוב והמלמד שבה נשארה הרחק מאחור. בשבוע החולף, האזנתי כמו כל ערב לתוכנית  הטלוויזיה "הכל כלול" ב"ערוץ עשר".  התוכנית עוסקת בענייני צרכנות, בין שבע לשמונה בערב. בדרך כלל היא נשמעת ברקע בעודי עושה כל מיני דברים בבית, והנה המגישה  מדברת על מוזיאון חנה סנש בבודפשט, ומראים את המקום הזה ממש.   הייתי צריכה לצאת, ונשארתי במתח , מה הולכים לספר על המוזיאון שבחרתי לא להיכנס אליו. והנה למחרת, אותו מקום, אותה שעה, והמגישה אומרת שיש להם דברים נוספים על הכתבה ששודרה אמש על הבונקר של חנה סנש. קראתי גם לבעלי שהיה בבית, שיראה יחד איתי. אני לא יודעת אם אני צריכה להוסיף עכשיו את המילה "לכאורה", בטח לא יזיק. מסתבר על פי הכתבה, שזה לא רק מוזיאון לזכרה של חנה סנש בבונקר שבו נלחמה, אלא גם מוזיאון לזכרו של הרצל שנולד בבית הסמוך, וגם מקום בו ביקר הרב ישראל לאו, עם בניו ונכדיו, וסיפור משפחתו מונצח שם.. אני לא בטוחה שהיות שחנה סנש שעשתה תקופה של שנתיים,  כתלמידה בבית הספר החקלאי לבנות של "ויצו"  בנהלל, לא מונצחת שם ההיסטוריה של העיגול על כל גלגוליו, ואולי גם את זה הפסדנו.

בשידור המתחדש נשמע הרב לאו מכחיש כל קשר למוזיאון או לביקור בו, מול דברי המנהל ערב קודם המתאר ביקור משפחתי שלו עם משפחתו הרחבה . ואת מנהלו של המוזיאון מאשים את "יד ושם" בהכחשת שואה, ומטיח האשמות בכתבת, ובכלל.

ישבתי נדהמת מול המסך, ראיתי צילומים של ה"מוזאון-בונקר" מבפנים, משלימה את מה שהחסרתי כשבחרתי לא לבקר , והייתי ממש מרוצה מעצמי. המורה להיסטוריה שבי, גם כשהיא בחופש, ובוחרת לקחת חופש מההיסטוריה, נשארה בעלת חושים חדים להיסטוריה. אבל זו היתה שמחה קטנה ועצובה. הרגשתי בושה ונכלמת שכיום, יכול לקום יהודי, ישראלי, ובאופן כל כך ציני ובוטה, להמציא מוזיאון שואה מפוברק בלב בודפשט, להשמיע ברמקול שמשדר לרחוב שירי שואה נוגים, ולקבץ לשם תיירים, שמשלמים ממון רב. אינני יודעת מה עושה או יכולה מדינת ישראל לעשות כנגד זה. אבל אני את חלקי עשיתי. אני מזהירה ומתריעה. כמו שאמרתי בפתיח, אם האידיוט לא היה שלנו, זה אולי היה מצחיק.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.