איך שהם שרים זה משגע…

כוורת נפרדה מאיתנו השבוע. אבל השירים שלהם ישארו כאן תמיד.

כוורת נולדה בשנת 73'. כמה חבר'ה יוצאי להקות צבאיות נפגשו והקימו להקה. באותה שנה בדיוק נולדה אחותי הקטנה.

שלשום, ב-7.8.2013, היום בו הלכתי להופעה הלפני אחרונה של כוורת, חגגה אחותי את יומולדתה ה-40.

אז כן, קשה לקלוט את זה, אבל כוורת נפרדה מאיתנו השבוע, אומנם הם הוציאו רק שלושה תקליטים בזמנו, אבל כבר 40 שנה, שהמוזיקה שלהם מלווה אותנו, עם הומור נונסנס ובעיקר איכות אמנותית מזן אחר. זן נדיר.

דני, גידי, אלון, אפרים, יצחק, יוני ומאיר – שמרביתם צמחו להיות אמנים גדולים בזכות עצמם…

אני זוכרת את שירי כוורת בהרבה תחנות בילדותי. איך שרנו את "המגפיים של ברוך"… עם שורת המחץ: "ואם אתה לא מאמין תשאל את ברוך…" (תאמינו או לא, שאלנו את ברוך…)

ואיך אחד מהשירים היותר רומנטיים של ילדותי היה דווקא: "אני זוכר אותה מהמכולת"…, שאם היו כותבים היום גירסא עדכנית לשיר, את המכולת היה בוודאי מחליף סניף של מקדונלד'ס.

הכל היה אז כל כך נאיבי.

הלהקה בשיריה שילבה המון הומור ומשחקי מילים, בניגוד גמור ללהקות הצבאיות ולשירי התקופה הקודרים, שלאחר ימי מלחמת יום כיפור:

"בן דוד שלי רצה לשחות כדי לצוף קבוע
למד שחיה בהתכתבות אצל מציל ידוע.
כשנכנס סוףסוף לים, תוך שניות הוא נעלם.

שניים קפצו אליו מיד, טובעים השניים מן האחד"

לעומת זאת, זכור לי שיר אחד שהטיל עלי אימה, כילדה… עד היום אני מפחדת מהצמד הזה…

…"בתוך בית השוכן עמוק ביער לא מוכר,
ישנה בדד גברת בחדרה המסוגר,
ופתאום בלטה זזה ועולות מן הרצפה,
שתי דמויות מעורפלות, שנראות ממש זוועה.

האשה עודה חולמת ואיננה מרגישה,
שהצמד המוזר הזה קרב אל המיטה,
האחד באופן די מחריד סופר בלחישה,
השני מרים ידיו ומוכן לפעולה"

(הבלדה על ארי ודרצ'י)

בערב ההופעה, החנינו את הרכב על יד קניון איילון והלכנו בעקבות המון האנשים שנהרו אל פארק הירקון. זה הרגיש כמו משהו שעומד להיות גדול. ים של אנשים צעדו לראות את השביעייה הזו בפעם הלפני אחרונה.

הדשא היה מלא לגמרי. אנחנו ועוד חמישים אלף איש הגיעו לשמוע נוסטלגיה במיטבה.

תפסנו מקום טוב (בערך ארבעים שורות מהבמה), יחסית להמון שהיה מאחורינו, זה נחשב ממש קרוב. ספרנו את הדקות עד לאקורד הראשון.

כשהם עלו לבמה החגיגה התחילה. זה היה ערב ענק עם רוב הלהיטים והמערכונים: "למרות הכל", "שיר המלחים", "נתתי לה חיי", "הורה האחזות" (שמרגש אותי תמיד כנח"לאית לשעבר), "גוליית" "פה קבור הכלב" , "סיפור הארון", "הבלדה על ארי ודרצ'י" וכל השאר. כל שיר זה אושר גדול והקהל הריע.  כל אחד מהאמנים שר גם שיר שלו. גידי את "נאחז באוויר "שמילותיו צמררו אף יותר, לאור מותה של אישתו, ענת ז"ל.

"תחת שמיים ריקים
נשען על מילים באוויר
ביד עוד אוחז
את הריח של גופך
המקום שנגעת בי שורף
ואת אינך"…

יוני שר את "בלעדייך", אחד השירים היותר יפים שאפשר היה לבקש בערב שכזה. אלון שר את: "בא לשכונה בחור חדש", דני את: "שיר הגלשן", אפרים את: "ערב של יום בהיר" , אבל אחד הרגעים המרגשים של הערב היה ללא ספק, כשיצחק קלפטר שר את: "צליל מכוון". יצחק ישב כל הערב וניגן וכשהוא החל לשיר הקהל שר עימו את כל המילים. שוב ושוב הריע הקהל לקלפטר בתום השיר. את הרגע הזה אני אנצור בליבי.

לאורך כל הערב הוקרנו על המסך צילומים של חברי הלהקה מתקופות שונות. צעירים ויפים.

תמונות ישנות בשחור-לבן.

אז כבר עברו לנו ארבעים שנה?! עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה, כשהיינו ילדים ובכל בית הפטיפון ניגן את "סיפורי פוגי", על גבי תקליט ויניל חורק…

מי היה מאמין שיום אחד נאלץ להיפרד.

אבל ככה זה כשהילד מזדקן. ואיתו גם קצת האמנים האהובים עליו.

אז עמדנו כולנו ושרנו ורקדנו איתם. ולכל כיוון שהסתכלתי ראיתי הרבה אנשים נהנים. אנשים מחייכים ושמחים. כולם שרו וידעו בעל-פה כל מילה, בכל מערכון.

כוורת יודעת לעשות טוב. לילדים ולמבוגרים. כוורת נתנה לנו גוד טיים אמיתי מעל לשעתיים. בדיוק כמו בארבעים שנים האחרונות. והיה הדרן. ועוד הדרן. ואז נשאר החושך הזה.

וזמזמתי את: "איך שהם רוקדים זה משגע"… כל הדרך הביתה.

ואפילו עכשיו… ואני כבר מתגעגעת.

http://www.youtube.com/watch?v=LkEB38wUf94