איך נתקעתי באותו חדר עם עמיר פרץ ויצאתי חבר מפלגה. למות מזה.

בחורה עם מחשב נייד

אמיר2 אמיר1

אם יבחר שוב ראש ממשלה אשכנזי עם סיגר בפה ומיליונים בבנק, מספר בתים או דירות, חשבונות חסויים במקלטי מס בכל העולם ואשה דומיננטית עושת צרות – אנחנו בבעייה רצינית. המדינה תשתגע.

לי לא איכפת מזהותו העדתית של המועמד. חשוב לי שיהיה ישר, צנוע ואמין. צבע עורו או האותיות הגרוניות שבפיו ממש לא משנים לי, אבל פעם אחת צריך להקשיב לאלה שאיכפת להם, שזה בוער בעצמותיהם, שנושאים תחושת עלבון וקיפוח. צריך להטות אוזן ולהתחבר אחד לשני.  אחרת נאבד את הדבק שמחבר את כולנו לעם אחד ונחזור להיות שבטים-שבטים מנוכרים ושונאים. זה מה שהימין עושה בהצלחה לא מבוטלת, אבל אנחנו כאן כדי לעצור את הטירוף.

זו הסיבה העיקרית שבגלל התפקדתי, ברגע האחרון אמנם, רק לאחר שהכריז על התמודדותו – למפלגת העבודה.

למות מהמחשבה שאני חבר מפלגת העבודה. עורי מצמרר, נשמתי כבדה שאני נמצא במחנה אחד עם כל הדרעקס שמימיני, אבל אין מה לעשות – זה מה שיש.

התפקדתי והלכתי לכנס מצומצם שאירגן חברי-שותפי לדרך, נפתלי רז (עם עמיר פרץ בתמונה) בתל אביב, אליה הגיע כאורח וכנואם עמיר פרץ.

הגיע כמעט בגפו, עם בחור צעיר אחד המשמש כדוברו. אין פמליות, אין אנשי ביטחון, אין איחורים ועיכובים ואין אשה שמשתקת את כולם, נותנת הוראות ומפריעה.

הכיבוד שעל השולחן לא היה עובר במרכז הליכוד. צלחת עוגיות סומסום, בקבוק סודה אחד, שלושה ביסקוויטים ו-11 בייגלס קטנטנים ומלוחים נוספים בצלחת חד פעמית ומיחם מים חמים.

הכיבוד הכי מכובד בעולם. אין בו יומרה, אין בו יוהרה והוא נטול שחיתות לחלוטין. איפה ארוחות הערב על שלל מנותיהן של עסקני הליכוד ונבחריו.  איפה הסיגרים, השמפניות (ומעטפות הכסף). היכן אסיפות הפעילים בעלויות של מאות אלפי שקלים.

לא כאן. כאן חיה ונושמת ישראל אחרת – זו שחייבים לחזור אליה. ואני מקווה שרבים וטובים יבינו זאת במהרה.

הדיבור רהוט, מחוייך ובגובה העיניים. לא משנה אם תהיו 20 איש בחדר או 10,000 איש באיצטדיון ענק – תמיד תשמעו את אותן מילים. עקבי, ישר ולוחם ללא פשרות. היה חלוץ ברעיונותיו החברתיים והפוליטיים כשעוד היה אסור לחשוב מחוץ לקופסה.

עמיר פרץ הוא המועמד שלי לראשות מפלגת העבודה בבחירות שיתקיימו ביולי. כדי להבטיח שהוא יבחר התפקדתי. יסלחו לי ידידי הרבים שעמיר פרץ הוא לא מספיק שמאל בשבילם. גם בשבילי הוא חסר משהו.

אבל אנחנו לא צריכים איש שמאל בראש המחנה/המדינה.

אנחנו צריכים איש עם לב חם ורחב, עם מקום לכולם בליבו, איש שצדק חברתי הוא לא סיסמא נבובה על שפתיו והשלום הוא משאת נפשו למרות שהוא גר כמה קילומטרים מהגבול העזתי, ובטח כמו כולם היה רוצה להכניס להם באבי אביהם. אנחנו זקוקים למנהיג אנושי ומחבק, ואם הוא איש שמאל – יצאנו נשכרים.

 עמיר פרץ חדר לליבי. יתרונותיו ידועים, חסרונותיו ידועים גם הם. בחישוב הסופי שלי, נכון לערב הדלקת נר שביעי של חנוכה – אין מתאים ממנו לאחות את הקרעים ולהוביל את מפלגת העבודה. ולמי שלא זוכר,  זו המפלגה שאמורה לתפקד כאופוזיציה נושכת ולא כבוז׳יונים, כלבלבי שמירה מפונקים, שזוחלים שוב ושוב מתחת לגדר כדי להתחבר לקואליציה.

 

אני מתקשה להאמין שהשמאל-מרכז ינצחו את הימין וירכיבו ממשלה בעתיד הנראה לעין. אנחנו חייבים שבראש האופוזיציה יעמוד לוחם אמיתי, ישר והגון, שאינו מחובר לצינורות ההון, שאינו פתוח להצעות שחיתות ויסרב לכל קומבינה מוצעת.

נכון לעכשיו פרץ הוא המועמד שלי, אלא אם יתגלה  טוב ממנו. במבטים שאני מעיף מימיני ומשמאלי השטח נקי, אין אחרים. כלום, ריק אמיתי.

אפילו המשיח עדיין לא הגיע.