איך מצביעים באמריקה

אני הולכת לקלפי

בחורה עם מחשב נייד

בנובמבר 2009 החלטתי לממש את זכותי האזרחית ולהצביע לרשויות המקומיות. אבא של בילי רץ למועצה המקומית, והרגשתי חובה להצביע לחותן לעתיד של הבת שלי (הסבר בסוף הפוסט).

כל זה כמובן שטויות, האמת הפשוטה היא שכל עניין ההצבעה הסב לי שמחה ועליצות מהסוג שיש לי לפני חוויות אנתרופולגיות חדשות, כמו "בחירות אמריקאיות".

זהו ג'ים מתנדב משועמם בקלפי, מאושר שהגיעו לקלפי שלו קלולסים סודנים (או משהו מהאזור), שאין להם מושג איך מצביעים ומי המועמדים, סוף סוף הוא מרגיש מועיל!  הוא מסביר בפרוטרוט על תהליך ההצבעה וספירת הקולות ועונה לקושיותיה החתרניות של הסודנית (אני).
"בשביל מה הבאתם את זה? תעודה מזהה? מה פתאום, לא צריך. מספיק ההודעה לבוחר" הוא אומר.
"ואם מישהו לקח את ההודעה מתיבת הדואר שלנו ובוחר איתה?" מקשה ההיא מהעולם השלישי.
ג'ים המום: " אבל למה שיעשה את זה, זה לא חוקי! ????"

זהו טים סטודנט לתקשורת, עיתונאי אמיץ מעיתון הסטודנטים של סטנפורד. הוא מראיין את הסודנית ביציאה מהקלפי: מה הצבעתם? לאיזה מפלגה אתם שייכים? בני כמה אתם? (שכך יהיה לי טוב. לא ממציאה כלום! הוא הראה לי שזה מה שהמרצה אמרה להם לשאול).

הערה: כשבילי היה בגן חובה (בכיתה של המתבגרת-לעתיד הפרטית שלי)  חזר יום אחד מביצפר ושאל את אמא שלו במה הוא יכול לעזור, סיים משימה אחת וביקש עוד אחת ועוד אחת עד שאמא שלו לא יכלה להתאפק ושאלה: בילי, מה קרה? ובילי ענה: המתבגרת-לעתיד אמרה לי שהבנים הם המשרתים של הבנות.

כן, כן, זו הבת שלי, מחנכת דגולה, מובילת טרנדים. כך סימנתי את בילי כחתן מיועד (נראה לי שזה כבר לא יצא, אבל בזמן הבחירות ההן לא ידעתי את זה)

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.