אז בוא נתחבק

בחורה עם מחשב נייד

אני מרימה אותך ממיטתך ויודעת שאתה בשלב הזה בו כואבת הבטן אז אני מנסה להקל על כאבך ומניחה אותך קרוב אליי, חזה לחזה, לב אל לב, הלחי שלי נושקת לשלך כשאתה מניח את ראשך הקטן ברווח בין הצוואר לכתף. הנשימות שלך נרגעות וכבר נראה שאתה מרגיש יותר טוב או אולי נרדם מהכאב ואז, רגע לפני שגם העיניים שלי נעצמות אני מחליטה שאתן לך אותי כמו שאני, אמא של חום ואהבה, תמיד בלי גבולות, בלי להתנצל, בלי שיטות כאלה ואחרות. שבוע קודם בזמן שישנת שינה כל כך טובה, כזו שלאחריה אתה מריח כאילו שמרו אותך בשקית מלאה פיתות, דפדפתי בפייסבוק וראיתי סרטון. לא חשבתי שזה מה שאראה, לא העלתי על דעתי כזה רוע. אני זוכרת שסיננתי בקול "you should be buried alive" והרגשתי איך כל הדם מתנקז לי מהגוף, ישבתי חיוורת והדופק שלי האיץ ואתה בדיוק התחלת לנוע לקראת התעוררות. ידעתי שאני צריכה לגשת אליך ואפילו להרים אותך אבל לא ידעתי מאיפה אביא את הכוח לקום מהספה. כמה רוע בלתי נתפס, אכזריות, כוחניות סתם בלי סיבה או כל סיבה בטח לא מוצדקת. הראש מתמלא מחשבות שנעות בין פחד לכעס, חרדה וקבלה של מציאות שאין לה צפי ואין לה כל הסבר. מילא כאבי הבטן, אבל איך אצליח להקל על כאבי הלב?! מה עשיתי ולאיזה עולם נולדת? מה אם רוע כזה יפגוש אותך? איזו מציאות אתה תחייה? ומה אם, אתה בבגרותך, תהיה חלק מהרוע?! ניגשתי אליך וחיבקתי אותך ובזמן שאכלת לחשתי לך באוזן את אותן המילים מהיום הראשון
‏ "you are so big and strong and healthy, beautiful and kind. You are one of the good guys."
היום אתה בן שישה שבועות, עיניים כחולות שאף אחד לא יודע מהיכן הגיעו וחיוך שנראה כמו שלי, גומה מקסימה שקושרת אותך עוד קצת ועיניים תבוניות שמסגירות גם את החצי השני, האיש שלי, האבא שלך, זה שלכאן או לכאן, אי אפשר בלעדיו. אני מחבקת אותך חזק ויודעת שהזמן עובר כל כך מהר. מריצה לי בראש תסריטים שלך ושלי בגיל מבוגר יותר ומחליטה שאצליח להתמודד גם עם רגעי פינוק. אותם רגעים לגביהם הזהירו אותי, שמא תגדל להיות מפונק מדי.רואה אותך בעיני רוחי בגיל שלוש, בוכה, ומבקש שארדים אותך על הידיים. מבקש שאזוז מצד לצד כמו אז כשהיית בן שישה שבועות, ואני מתיישבת על הספה ומציעה לך שתי אלטרנטיבות, או שאצא מהחדר או שנתחבק בישיבה. בעיני רוחי זה עובד, הכל בסדר. את זה למדתי מאחותי. ״בוא נתחבק קצת״ היא אומרת לקטני שלה והוא, מבעד לדמעות מתיישב לידה לחיבוק ונרגע. עוד למדתי ממנה שאין לדעת מהן ההשלכות של מעשינו על הילדים שלנו, ושל הילדים שלנו על אחרים. כל מבוגר רע היה פעם בן שישה שבועות. אז בוודאי חיפש רק נחמה. מחליטה עם עצמי שיכול היה להיות פחות רוע אם היינו כולם קצת יותר מתנחמים, מתחבקים, אפילו מתפנקים. מודה ליקום ולאלוהים וגם לאיש שלי על שהיום יש לי אותך על הידיים וזה טוב ולא רע, וזה כל מה שרציתי, כל מה שיכולתי לבקש- חצי בורקס חצי אמפנדה.

הדי ארנזון
בלוג על מהחיים, על כל מה שעוקץ וכל מה שנעים. על השמח והעצוב, המיוחד והכאוב. הדי ארנזון, ישראלית, נשואה לאוליסס ארנזון, ארגנטינאי, אמא לבן ארי ואלכסנדר המטריפים. חושבת, כותבת, יוצרת. מאמינה בשינויים, ביקום ובשפע אין סופי.