אחרי המלחמה, סבא נסע לגרמניה ללקט את פיסות המידע הזערוריות שהותירה משפחתו, כך סיפר לי אבא. הוא פגש שם אישה שהציעה לאדולף מחבוא, אך הלה סירב, כך סיפרה – התנאים במחבוא לא היו נאותים דיים לגביר שכמותו.
זהו תרחיש שאפשר לדמיין לאור הגבר הנשקף מהתמונה שצרפתי – תמונה של תרבותית אירופאית נינוחה.
כשניסיתי לרענן את זכרוני בפרטי המקרה, אבא הכחיש מכל וכל שאי פעם סיפר לי דבר כזה על סבא שנסע או על אדולף אחיו או על גויה פלונית.
ואני, שירשתי מאבא את הזיכרון המשובש מסכימה לפחות להטיל ספק מי משנינו טועה הפעם. כלומר אני חושבת ששמעתי את הסיפור הזה, אבל אם להיות מציאותית, האפשרות שאבא שכח דבר שפעם שמע ידע וסיפר, זהה לאפשרות ששאלתי סיפור מטריד של מישהו אחר.
אם כך, עדיין איני יודעת על אדולף דבר, מלבד שהייתה לו חברה גויה.
העדה היחידה שהכירה אותו ויכולה להעיד היא לורה, דודתי האהובה שמצאתי דרך מסמכים של יד ושם לפני כשנה (לא ממש דודה, אבל כיוון שכל המשפחה שביננו נמוגה, היא הפכה לכזאת).
בשיחות הראשונות שלנו בטלפון היא אמרה לי: אדולף, היה לו ראש מצחיק, ראש שצורתו ביצה. כשנסעתי לבסוף לפגוש את לורה בניו יורק, קיוותי שאולי תספר לי עוד, אבל כל פעם שעלה שמו של אדולף חזרה לורה "את אדולף אני זוכרת, היה לו ראש מצחיק, ראש בצורת ביצה".
אם כך, שני דברים ידועים על אדולף: חברה גויה, ראש ביצה.
אבא גם אמר פעם שאדולף, אותו לא פגש מעולם, היה איכר. הפעם אני בטוחה שאמר את זה – רשמתי. אבל איך יכול להיות שאיש אלגנטי בחליפה, המלטף איילים נקודים בחברת נערה יפה ועדינה בכובע אופנתי, הוא איכר? לא לא, אולי שוב אחד מתעתועי הזכרון המשפחתים, הרי תמונות אינן משקרות!
אם כך, שני דברים ידועים על אדולף, חברה גויה, ראש ביצה, ואיכר מדומין.
בחמישה עשר בדצמבר 1941, משלוח מהנובר לגטו ריגה. מעבר לזה אין לדעת – לא נשאר שום רמז. לו היה זה גטו בניהול גרמני, היה מופיע באחת מאותן רשימות מסודרות: שם, תאריך לידה, מקום המתה, תאריך המתה, שיטת המתה. אבל הלטבים האלה, אי אפשר לסמוך עליהם ברישומים סדורים של תאריכי ונסיבות מוות.
אולי נעשה עם אדולף המפונק חסד ומת מיד, אולי רעב למוות זמן ארוך, אולי נורה או נתלה או הוכה. אם הצליח לשרוד ארבע שנים, אולי קפא בשלג של צעדות המוות. קצת קשה לדמיין דברים כאלה מול נוף פסטורלי של איילים נקודים, זוג חייכני ואוירה של דולצ'ה ויטה.
דבר אחד ודאי לגבי אדולף, הושמד.
