אבן שיש לה הופכין

מתי נדע להחליט האם שינוי הוא נכון או טעות? האם ניתן לצפות מראש את ההצלחה או את הכישלון? האם כדאי להקשיב לרחשי הלב, או להתמקד רק בנתונים היבשים?

בחורה עם מחשב נייד

 

מעבר להרי האקליפטוס ועצי האררט נחבאת ומסתירה עצמה בקתה קטנה וחמימה. לא רוצה להתבלט, אינה רוצה להיחשף. אם מצאת אותה – הרווחת ואם לא – כנראה שלא היית אמור.

בתוך הבקתה נערה צעירה, לבדה, יתומה מכולם, אך לא מעצמה. איתה 8 גמדים, חמודים להפליא, כורים במכרה המקומי. מחר יעזוב אותם 'עזבני'. הוא לא הסתגל לסביבה ויעשה דרכו למקום אחר. אילו נשאר, היה משתנה עולמו לעד.

"שלגייה ושמונת הגמדים" כך היו קוראים לסיפור האהוב ו'עזבני' היה זוכה לתהילת עולם ומן הסתם גם לחיי אושר ועושר ושמחה על פני תהום.

אך מה מוביל אדם, או גמד, לעזוב הכל ולעשות שינוי שאינו כדרך הטבע או בנתיב הסטנדרטי. מדוע הוא, דווקא הוא, החליט לעזוב ושאר 7 חבריו נשארו במקומם? במקרה הנוכחי, הם הרוויחו מהישארותם ואילו הוא, די הפסיד.

לאחר ניסיונות כושלים כשחקן באגדות זניחות, נשכח הוא מעולם התודעה הפֵייָתִי-אגדתי ונשאר כורה פחם במכרות קטנים במיוחד, שאפילו קפסולה של אנטיביוטיקה לא מגיעה אליהם.

'עזבני' עשה שינוי, שינוי מהותי. אך האם עזיבתו היא דחף רגעי, או שמא הצטברות משקעים? האם יש הגיון רציונאלי מבחינתו בעזיבה, או שזהו אקט אימפולסיבי? כיצד הרגישו אלה שנשארו מאחור? האם שקלו להצטרף אליו? האם עזיבתו הדליקה גם בליבם את אש הנדודים?

אנו רואים כי שינוי, אפילו קטן (סליחה, 'עזבני', קטן זה איכותי!), מהווה אבן גדולה שצריך להתייחס אליה בהתאם: האם להזיזה, לעוקפה או להישאר בצילה?

לכן, בעת שנרצה להוביל שינוי, עלינו להאיר את האבן באור מלא, שלא יוותרו צללים מאף צד שלה. כך שהדרך מתחילתה ועד סופה תהיה ברורה לכל, גם כשנביט אחורה בשאלה הנדרשת: "עשינו נכון?".

אנו נוהגים, משחר ילדותנו, לבעוט באבנים שנתקלות בדרכנו, "זוזי, אני צריך לעבור. כן, בדיוק כאן, במקום שאת, אבן מקרית שכמותך, נמצאת". לעיתים זה מצליח ולעיתים הבוהן מגיעה חבולה למרפאה והאבן ממשיכה לעמוד על שלה.

מי שבוחר לעקוף את האבן, ימצא עצמו לעתים על סף תהום, או במקום שאליו לא התכוון בכלל להגיע. מצד שני, אולי דווקא שם יפרח ליבו וימצא אהבת חיים או אוצר תלוי על עץ.

והיושבים, נעים להם לשבת בצל האבן. היא משדרת יציבות, חום ומגן. אך יש להבחין אם אין לה נטייה, עם הזמן, לנטות על צידה, האם יש תזוזות קטנות שיובילו אותה להתדרדר, עלינו.

בייחוד כשאתה גמד, חשוב שהאבן לידך תהא יציבה. אבל לסמוך עליה לאורך כל הדרך, עפעס, זה יכול להיות סיכון קיומי.

אז היכן התשובה הנכונה? יש בכלל כזו? מתי נדע להחליט האם שינוי הוא נכון או טעות? האם ניתן לצפות מראש את ההצלחה או את הכישלון? האם כדאי להקשיב לרחשי הלב, או להתמקד רק בנתונים היבשים? ניתן גם לתחושות לדבר, או רק לביטים החד גוניים, למספרים?

חיינו מפגישים אותנו עם מגוון רחב של אבנים שצריך להתייחס אליהם. קל יותר לעבור אבן כשיש מסייעים, כשהיא ברורה, כשיש אמצעי הגנה סביבתיים, כשיש אופק אחריה, או אז האבן הופכת לאחת מהטבע, ברת מעבר.

הכרתי ("שלום, שלום", לא מעבר לכך) איש אחד שהגיע אל אבן. ישב וחשב, העלה יתרונות וחסרונות, הכין תרשימים ודיאגראמות, שכר יועצים והעלה באוב, התחבט והתלבט.

עד שבוקר אחד, כשזריחת השמש החלה להאדים את כרבולות התרנגולים, הבין כי יש פתרון אחד וברור. הבין הוא, כי לשבת ליד, לעקוף, או לבעוט למקום אחר, ישאירו את האבן כמות שהיא. לפיכך, התכופף האיש, אחז באבן בשתי אצבעותיו והניחה בכבוד רב בכיסו. בעת מסעו, היה תוחב את היד לכיס וממשמש את האבן. מלטף אותה, מסיר מעליה זיזים קטנים ומציקים. עד שהגיע למחוז חפצו, הפכה האבן לכדור עגול וחלק, נעים למגע.

כשבנה את ביתו הציב את האבן בחצר, סימן לפשרנות, פרגמאטיות ואורך רוח.

אז אם אתם (או 'עזבני'), תראו בית שבחצרו אבן עגולה, דפקו על הדלת, יש סיכוי שתקבלו חיוך וכוס תה חם.

כל אחד והאבנים שלו, כולנו והאבנים שלנו, כל דרך לגיטימית, אבל כדאי שהאבן תתעגל בסופו של התהליך, תהיה נעימה למגע, שאך אחד לא יידקר משפיץ לא מטופל.