מעולם לא קרה לי דבר כזה, אבל השבוע, בפעם הראשונה בחיי, איבדתי את הקול.
אני לא יודעת איך זה קרה, כבר גלגלתי בראש סיבות אפשריות רבות, אבל העובדה היא שאני לא יכולה לדבר, אפילו לא ללחוש.
האמת, מה רע בלשתוק קצת? לא צריך לדבר כל הזמן, לא תמיד יש מה להגיד, גם לשתוק זה טוב. ממילא אומרים, שסייג לחוכמה שתיקה, אז יש לי אפילו לגיטימציה פתגמית.
אבל האמת היא שזה ממש קשה כשלוקחים לך את הקול.
פתאום משהו שנראה כל-כך מובן מאליו, כמו היכולת להתבטא, כבר לא שם.
תנסו לדמיין יום אחד שבו אתם לא מדברים בכלל. יום אחד שבו זה רק אתם עם המחשבות שלכם ובלי יכולת לבטא אותן החוצה, לבקש בקשות, להתלונן, לשתף, לקחת חלק בשיחה שמתנהלת לידכם, ליצור קשרים, להחמיא, להזהיר את הילדה שלא יקרה לה משהו, ואפילו להגיד לילדה שלכם שאתם אוהבים אותה. קשה, נכון?
לאט לאט האנשים סביבי מתרגלים שאני לא חלק מהשיח. בימים הראשונים עוד היו פונים אליי בשאלות מתוך הרגל והייתי מנסה לענות בשפת הסימנים, או גרוע מכך, בלחישות (שאסור לי), אבל עם הזמן זה דעך. אם מתוך כוונה טובה, שלא להחמיר את המצב שלי, ואם מתוך הקושי לנסות להבין אותי כל פעם מחדש.
אז התרגלו להמשיך בלעדיי. לקבל החלטות בלעדיי. לנהל את שגרת החיים בלעדיי. בהתחלה זה מאוד צרם לי. מה זה להמשיך בלעדיי? איך הם יכולים? אבל לאט לאט הרגשתי סוג של הקלה. פתאום יכולתי לשבת בחדר ולהתעסק בענייני מבלי שכל רגע יפריעו לי בשאלה או בעיה או צורך או רצון או וואטאבר. פתאום הזמן שלי היה באמת שלי. זמן החלמה. זמן שבו יכולתי לשכב במיטה ולהבריא. כמה זמן לא שכבתי לי במיטה סתם כך באמצע היום מול הטלוויזיה… זמן שבו יכולתי לתת למחשבות להתרוצץ חופשי מבלי הצורך האינטנסיבי לבטא אותן.
לפתע זה לא היה כל-כך נורא הצורך לשתוק. זה נעשה אפילו מבורך. עכשיו יש לי לגיטימציה לא להגיב על כל דבר, להסתכל מהצד על הנעשה ורק לחשוב עם עצמי, בלי להתערב. קצת כמו החוקרת שהייתי פעם.
אולי עכשיו אני מתחילה להבין מה מושך אנשים במדיטציה (דבר שאני מעולם לא התחברתי אליו). ההתנתקות הזאת משגרת היום-יום, פסק-הזמן מהמציאות, משהו שרבים מאיתנו מייחלים לו בסתר ליבנו כל הזמן, אולי זו בעצם מתנה שקיבלתי?
בתור נטורופתית אני מאוד מודעת לקשר שבין גוף ונפש, ואני תמיד אומרת למטופלים שלי, שהבעיות הפיזיות שהם חווים, הן ברובן ביטוי למה שקורה בנפש. אם הנפש לא שקטה, זה יבוא לידי ביטוי בגוף, באיזושהי מחלה שלכאורה אין לה סיבה, באיזשהו מכאוב שמופיע כך "סתם". אבל אין "סתם".
השקט שנכפה עליי הוא כנראה הדרך של הנפש שלי לבקש קצת שקט לעצמה. קצת הפסקה ממירוץ החיים המטורף שנכנסתי אליו, אמנם ברצון ובאהבה, אבל עדיין אינטנסיבי, מלחיץ ומעייף. לפעמים צריך גם הפסקה, ואם אנחנו לא לוקחים אותה באופן יזום, הגוף שלנו יגרום לנו לקחת אותה, וזה יקרה דווקא ברגעים שפחות נוח ומתאים.
מאז שאיבדתי את הקול נאלצתי לוותר על 4 סדנאות שהיו אמורות להתקיים השבוע. מאוד הצטערתי על כך. אני עובדת כל-כך קשה על שיווק העסק, ודווקא בשבוע שיכול היה להיות מאוד פורה עבורי, הייתי צריכה לוותר. יש משפט שאומר, "אם אתה כבר מפסיד, לפחות אל תפסיד את השיעור" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). אז מה השיעור פה? שאנחנו צריכים לדאוג לגוף ולנפש שלנו כל הזמן ולתחזק אותם כל הזמן, כי אם לא נעשה את זה, אז דווקא ברגע שהכי פחות יתאים לנו, זה יחזור אלינו כמו בומרנג והרבה יותר חזק.
ותזכרו, לפעמים כולנו צריכים קצת הפסקה.
ליצירת קשר איתי: 052-5285250
לאתר שלי
להיות חברים שלי בפייסבוק
לעמוד המקצועי
#דיגיטליות_בעסקים
#לאומי_עסקים
#saloonaschool
