תשע נשמות ותנאים של חיבה

בחורה עם מחשב נייד

אין גופה, חזרו המתבגרים משיטוט בחצר. חייבת להיות גופה, התעקשתי. אולי במדפים.
אולי אין גופה, אמא. התעקש הבן.
אמא, די עם זה, נזפה בי הבת.
אחד החברים שלהם אמר – יכול להיות שהיא מתה, והאמא כסתה אותה. יכול להיות. זה רק מעצים את הכאב.

שבריר יללה הביא אותי כמה ימים לפני כן להציץ לחצר. ישבה שם חתלתולה בת חודש, אולי, ונראה היה שלא יכלה לזוז. בכל זאת ניסתה, ונראתה כמשותקת בגפיים האחוריות. לידה ישבו שניים: אמא ואח. בעינייהם היה מבט חד משמעי ומרחיק כל זר. עם כל הדרמה, הייתה תחושה של שותפות גורל משפחתית טוטאלית. לא יהיה נכון להתקרב.

ימים ישבה החתלתולה המשותקת בחצר, במעין גומחה קטנה באדמה. לידה ישב האח המתוק, מחמם ומגן, ומעל, או במרחק מטר ממנה, ישבה וצפתה האמא. היה עצוב ומדהים לראות.

התקשרתי לגיסתי, אנונימוס שאפשר לדבר איתה. היא בררה וחזרה אלי: שתי אפשרויות: לתת לה למות מוקפת במשפחה, או להעביר אותה לגורם רישמי או רפואי, כשהסוף ידוע מראש. אוף. זה מציק לי, אמרתי לה. תתאפקי! היא דרשה, תחשבי על זה שאת צריכה להחליט בשבילה אם למות בבית, מוקפת בבני משפחה, או למות בבית חולים, לבד, ועם צינורות. טוב. בחרתי. והמשכתי לצפות בגורה בגומחה, ובתמיכה ובאהבה בה היא מוקפת. הם חיממו אותה, האכילו אותה, עטפו אותה.

ואז הם נעלמו, ואני התחלתי לשכנע את כולם לחפש את הגופה. לא מצאתי.

פתאום, בבוקר, התייצבה כל המשפחה, בהרכב מלא, בחצר. הגורה עדיין חולה, אבל צועדת. מדדה, אבל מתעקשת. ביחד איתה האמא והאח. בחבורה חביבה שבו לחצר. הקטנה התישבה בגומחה, האח לא רחוק, והאמא צופה ומשגיחה.

בניגוד לסטטיסטיקה, היא בחיים! מה שאהבה ושותפות גורל יכולים לעשות! תוך שניה קפצה לי הבקשה של הוריי שלא לחבר אותם לאף מכשיר מאריך "חיים מדומים", להשקפתם, במידה ויגיעו ליום. הדפתי את הבקשה שלהם בגסות, ושלחתי אותם לתעד את הבקשה בצוואה ונידבתי את אחי לתפקיד התליין. מאוהבת בעצמי ובכוח האהבה, מניחה שעם קצת ליקוקים בראש וליטופים בגומחה, אהוביי יחיו לנצח.

שניה אחר כך, הבוז הציף אותי. יהירה, זה מה שיש לי להגיד לעצמי. יהירה. איך אפשר להעיז ולחשוב שעם אהבה אפשר להאריך חיים, בעולם בו סוף הוא חלק מההתחלה. כל כך מטופש. אז אולי עוד כמה שניות, עוד כמה נשימות, ונגמר. כל מי שמת אהב אותו מישהו, ובכל זאת.

עכשיו היא יושבת מולי ומול השעון המדוייק, ומקשיבה. בעדינות היא אומרת לי, אבל את יודעת, את הילדים שלך את מלטפת ולא מוותרת, ונלחמת. כל דרמת הסוף הזה שהחלטת להביא לכאן, היא אולי בשביל שתינו. כי כשאת יוצאת מהפינה הזו שלנו לעולם האמיתי, מסתבר שאת נלחמת על כל ההתחלות. כן, אני מתרצת ומתגוננת, כי פתאום הבנתי שאולי מחר הסוף. מחר? היא שואלת, ואני חושבת שניה. לא. כל הזמן זה גם סוף וגם התחלה. כל הזמן. כנראה.