חלום חיי לפגוש אותך ככה פתאום באמצע היום, הוא בכה, את חסרה לי, הוא המשיך, אוחז באבן חזק יותר, מקנח את האף עם השרוול, את חסרה בכל רגע בחיים שלי, אתה צריך פסיכולוג, הקנטתי אותך, כמו שאני רגילה לעשות, מקווה שאולי אתה שומע אותי… החיוך שלך חסר לי, להתקשר אלייך ולשמוע את הקול שלך חסר לי, ה- Holla שהיית שולחת לי בהודעות, והמריבות שלנו חסרות לי…לא יכולתי לשמוע אותך יותר, העצבות הזאת עושה לי שפשפת בלב, רציתי שתלך ושתחזור בפעם הבאה שמח יותר… קשה לי, המשכת לבכות, אני לא מצליח לשכוח אותך, למה לשכוח אותי? תהיתי, אני לא מצליח לצאת מהבור הזה שנפער בתוכי מאז ש…אתה מרגיש אשם? רציתי שתשחרר את זה, שתוציא את זה מהפה שלך, שתבין שזה מה שהיה צריך לקרות…אל תלך, ביקשתי, רואה את הדמות שלך הולכת ומתרחקת, לא עכשיו… תחזור!
אני חושב שלא כדאי שתהיי בצוות שלי הפעם , הוא אמר, לועס ברעבתנות את הכריך עם החביתה והמלפפון שאשתו הכינה לו, כמו בכל יום. למה? הרמתי גבה, אתה חושב שאני לא חזקה מספיק להיות חלק מהצוות שלך? אני חושב שהמבצע הזה מסוכן מדי, הוא המשיך ללעוס את הכריך, יורק מדי פעם חתיכות מלפפון למאפרה שעל שהשולחן, לא רוצה שתפגעי, הוא מלמל, מביט על החתיכות שירק בגועל. בולשיט, פבלו! התרוממתי מהכיסא, אוחזת במאפרה, אתה מפחד, מפחד שיציבו אותי לנהל את המשימה במקומך, ניגשתי לכיוון הדלת, פותחת אותה לרווחה, מסמנת לו שהשיחה הסתיימה, ופבלו, אמרתי, מושיטה לעברו את המאפרה בדיוק כשהוא חולף על פניי, בפעם הבאה שאתה מגיע למשרד שלי עם הכריך הכול כך טעים שאשתך מכינה לך, הוא זז באי נוחות מההקנטה שלי, תדאג לבוא עם מאפרה חדשה…
אנחנו צועדים כבר שלוש שעות, שמעתי אותו אומר מאחורי הגב שלי, הצוות עייף, הוא נגע בכתף שלי, עוצר אותי מלהמשיך להתקדם, ראש המאפיה בידיים שלנו, ואנחנו כבר דיי רחוקים מקטניה, בואי ננוח קצת. הוא צודק, חשבתי, אבל עדיין יש סיכוי שראו אותנו. בלתי אפשרי, פבלו, המשכתי לצעוד, מסרבת להקשיב לעצה שלו, אנחנו חייבים להתקדם למקום האיסוף, להיות שם לפני הזריחה, צ'רלי ולוסיאנו בטוח דולקים אחרינו… ככה לא מנהלים משימה, הוא צעק כשהסתובבתי אליו, רואה אותו מסמן לצוות להתיישב על הקרקע.
עברה כבר כמעט חצי שעה מאז שעצרנו, הבטתי בשעון, שומעת לפתע רחשים מבין העצים. שמעת את זה? לחשתי לפבלו, מתרוממת במהירות על רגליי, מסמנת עם הידיים לצוות להתקדם קדימה בשקט, רואה את פבלו נשאר מאחור. תתקדמו בלעדיי, הוריתי, רצה לפבלו, מנסה לזרז אותו. את סתם לחוצה, הוא זרק לעברי כשהגעתי אליו, אוסף באדישות את החפצים שהיו מפוזרים על הקרקע, זה בטח רעשים של תן תועה, הוא המשיך, ובאותו הרגע הבנתי, הבנתי שכדי שנצליח במשימה אני צריכה לשתף פעולה עם האגו של פבלו…זה לא הולך לי, שיקרתי, אני רוצה שמעכשיו אתה תיקח את הניהול על הצוות, אמרתי בקור רוח, מבחינה בחיוך שנמרח לו על הפנים, אני אמשיך לאסוף את הציוד…
איפה הם? הטייס אמר, אנחנו לא יכולים להשאיר אותם פה, הוא דומם את מנוע המסוק בדיוק שאנשי המאפיה פתחו ביריות לעברנו, רואה אותך נפצע, מרגישה שהראייה שלי הולכת ומטשטשת…
הבאתי אבנים קטנות וצבעוניות, התגלגלת לעברי על כיסא הגלגלים, והנחת אותן על האבן, יוצר מהן לב גדול, מנקה עם הידיים את האבק שהצטבר מאז הפעם האחרונה שביקרת אותי, חושף את הכתוב- אניטה, 9 בנובמבר 2016.