באוגוסט 1938 הגיעו אישורי ההגירה, אבל אבא של לורה הפריז בהערכת הביטחון שמספק הידוע, או העצים את תחושת הסכנה של הזר והרחוק. כך או כך, את אישורי ההגירה הוא העביר לאחיו והחליט להשאר בהאנובר שבסקסוניה התחתית. האח ארז את המעט שיכל, לקח את אישתו ושני ילדיו ומיהר לעזוב בתחילת נובמבר.
ימים ספורים לאחר מכן, התשיעי בנובמבר החל כמו כל יום, השכמה, ארוחת בוקר, יציאה לבית ספר.
לורה וארווין, האנובר גרמניה.
הסימן הראשון היה ענן הנוצות ליד בית הממכר לכסתות, כשממהרים לבית הספר לא בודקים בציציות והענן גורם לעליצות רגעית. כשלורה ואחיה מגיעים לבית הספר שוטרים מורים להם לעזוב. בדרך הביתה מישהו לוחש שבית הכנסת עולה באש.
לורה זוכרת את אביה ממהר לבית הכנסת, מקווה להציל ספרי תורה, רק כדי לחזור חיוור כסיד. כל היום והלילה קולות ניפוץ רהיטים וזגוגיות נשמע בשכונה היהודית.
הפורעים עוברים דירה דירה, לוקחים את הגברים (רבים מעונים ומושפלים, נשלחים לדכאו), רהיטים מושלכים לרחובות דרך החלונות, חפצי בית מנופצים.
משום מה פוסחים על הדירה שלהם.
למחרת עובר אביה של לורה למקום מסתור אצל חבר נוצרי עד יעבור זעם, ומצליח לעבור את האסון הקטן הזה אך לא את האסון הגדול שבא אחריו.
כשהתעודה הזו של אביה של לורה, הונפקה בחנות הצילום, כבר לא
היה מי שיאסוף אותה. בעל החנות שמר אותה במשך המלחמה ולורה קיבלה אותה
כשחזרה מגטו ריגה. הצילום האחרון של אביה, אולי היחיד..
סיפור אחד, שמעתם רבים כמוהו.
האם יציינו את הארוע ברדיו או בבית הספר, או שעיפנו כבר מימי זיכרון (לרבין או רחבעם-זאבי או בר כוכבא)?
תשיעי בכל נובמבר הוא יום דיויד ברוזה, ונפילת החומה בברלין.
וגם יומולת למעבר לפיתרון אלים, אלים מאוד. אבל זה קרה מזמן. ויש לזה שם יפה ומנצנץ, ליל הבדולח (למרות שיש הקוראים לו "היום בו פרצה השואה").
אני יודעת שביום הזה לורה מתרגשת. זה היום ממנו והלאה שמחת הנעורים כבר לא יכולה להסתיר את הפחד. היא מצלצת לילדות שלה, לנכדה, היא אומרת לי "את יודעת איזה יום היום?".
לכן אני מרגישה חובה לכתוב.
תמונת בית הכנסת בהנובר (לפני שעלה בלהבות) ,מרכז החיים התרבותיים של הקהילה
תלויה בסלון ביתה של לורה בניו יורק.
לורה
