אני צריכה רק חלב, גבינה ומילקי – אין לי כסף קטן. בדיוק נתתי לשליח של הירקות. טוב, אני מתנחמת – אפשר הרי לרשום ולשלם אחר כך או מחר. "תרשום" – אני מבקשת . חסר לי בדיוק כסף. עם הטרנינג המסמורטט אני יורדת לחמש דקות למכולת ממש בבית השלישי לקנות את הדברים ולחזור הבייתה. מה אני אתחיל להתלבש כאילו אני הולכת באמת?זה הרי רק להחליק למטה במדרגות. אני גם עושה את זה עם פח הזבל שצריך להוריד ועם כל שטות שצריך ממש לשנייה.
כן, קניתי מילקי וגבינה. דווקא חלב לא היה. איך אני אשתה קפה כמו בנאדם? למה בעצם ? תשתי משהו אחר. קחי איזה כוס קולה. זה מה יש . כן, אני יודעת זה לא בריא – אבל לצאת מהבית בלי שתייה זה לצאת צמאה. אז מה יותר טוב? לצאת צמאה או קצת פחות בריאה ? שניהם רעים – אבל אני שותה קולה במקום חלב. נו שוין, שיהיה.
כמעט נכנסתי לחצר, ממש על הסיבוב אני שומעת מישהי קוראת לי משהו שנשמע כמעט חצי היסטרי. טוב תעצרי אני אומרת לעצמי. מי יודע מה קרה. אני צריכה לברר מי זה קורא לי ככה ולמה. עם הטרנינג המסמורטט ושיער לא מסודר אני רואה בחצי עין את מי שכמעט לא הייתי רוצה לראות בעולם. כן, זאתי שהייתה איתי 4 שנים אקדמיות בחלק מהקורסים. על הבוקר מתוקתקת בחליפה ונעלי עקב. האיפור מדוגם וכולה חיוכים ואני עומדת לידה כמו עוזרת הבית שלה. חתיכת נבלה אני אומרת לעצמי – מי צריך אותה ולמה היא מעניינת אותי. היא לא – אבל איזה מבט רחום מלא חמלה היא שולחת לעברי, יותר נכון להופעה שלי. נו, עכשיו תרוץ רכילות על כל מי שמכיר אותי ואותה במקביל. יאללה, שתלך לעזאזל.
מה שלומך אני שואלת בחוסר עניין מופגן. היא חושבת שאני באמת מתעניינת ומתחילה לפרט ולהסביר. אני רואה שהיא לא ממש מבחינה בשעמום שלי ובצורך הנפשי לסגור עניין, ולפיכך ולכן אני הופכת להיות הבנאדם הכי ממהר בעולם ונפרדת ממנה במה שנקרא "נפרדנו כידידות" – וכנראה שלא נתראה הרבה, הרבה מאד זמן. זה לכשעצמו כבר סימן מעודד.
הבית כנראה במצב מעורר דאגה כי לא שמתי לב שגם חסרים ירקות בסיסיים ושוב אני צריכה לרדת – הרי אי אפשר להשאר בלי כלום אני ממלמלת לעצמי באומללות. אולי תרדי אחר כך – אני חושבת על האופצייה הזו כאמצעי מילוט, הרי באמת אין לי כסף עכשיו וההוא מהירקות לא ממש מאושר שאומרים לו "תרשום". טוב, מה אני אעשה ? הוא לא יהיה מאושר אבל אני אוכל לבשל קצת שיהיה משהו לנשנש בצהריים. מצב חירום מחייב – אני מתרצת לעצמי.
אני חרא של בנאדם – חיזוק עצמי חיוני לאללה ברגעים כאלה של משבר. אני עצלנית – מודה גם באשמה הזו, הרי יכולתי ללכת אתמול בערב לכספומט ולהוציא קצת כסף. ידעתי הרי שאני אתקע בלי אגורה בבוקר.עכשיו אני נזכרת למה לא נגשתי לכספומט אתמול : נתקעתי באמצע סרט וזה נראה לי הרבה יותר חשוב מקצת מזומנים בארנק ועכשיו אני משלמת את מחיר הסרט – אין גרוש בארנק.
שני צעדים לפני הדלת אני מתלבטת אם לצאת יותר מסודרת מהבית כי בכל זאת זה יותר משלושה בניינים ואני זורקת עליי ג'ינס ואיזה טי שירט שכבר עברו ימים יותר טובים. זה יותר טוב מטרנינג מסמורטט עם כתמים אני מנחמת את עצמי. אוספת את השיער לאיזה קוקו בלתי ברור – מילא, אם אני אפגוש עכשיו מישהו זה כבר יהיה יותר אנושי.
הופה הגעתי לירקות. מסתבר שהייתי צריכה יותר משניים שלושה מוצרים, גיליתי שאני צריכה איזה שני סוגים של פירות ועוד קצת ירקות. אני מעקמת את הפרצוף בלי שהמוכר ייראה, טוב בקופה אני אתמודד עם סוגיית "תרשום"…זה הרי יבוא, אז למה להתמודד עכשיו? בדרך לקופה אני חושבת על איזה תירוץ שלא יינתק את הקשרים ביננו ואומרת לו שבדיוק הייתי בכספומט עכשיו והמכשיר לא תקין, מצטערת שנתקעתי בלי כסף – מבטיחה שעד סוף היום הוא ייקבל את הכסף.
הכוונות היו טובות להפליא. הוא מעקם את הפרצוף ונוהם משהו בגזרת "את מבטיחה בערב, כן ? " בטח אני אומרת לו – עד הערב הכסף אצלך. אתה לא סומך עליי ? הוא בטח רוצה לומר – לא, אני לא ממש סומך ולא בגלל שאת לא משלמת אלא בגלל הזכרון העלוב שלך. אני הרי מכיר אותך, לא מהיום.
כדי לא להכנס למלכודת הזו ולהשאיר לעצמי את אופציית "תרשום" – אני ממשיכה את הסיבוב לכספומט . בחיי אלוהים שיש לי רצון טוב להחזיר גם למכולת וגם לירקות את הכסף ולמחוק את ה-"תרשום", לשמור את האופצייה הזו לשעת החרום הבאה.
אני מרגישה כמעט כמו מנצחת למרות היחסים הרעועים שלי עם הבנק. הכספומט ידידותי הבוקר ומאפשר לי לקחת כסף. מרגישה ממש כמו אלה בסדרה "מעושרות" בטלוויזיה. טוב, זה שיש לי עכשיו כסף זה לא אומר שאני צריכה הרגע ללכת לשלם, הבטחתי אחר הצהריים? אני אקפוץ אז ואשלם.
בדילוגים (איזה דילוגים? למי יש כוח לדלג בגילי ? זה היה סתם כדי להרשים…) אני מגיעה הבייתה ויש אפילו כסף בארנק בשטרות חלקים כאלה שיוצאים מהכספומט וחושבת לעצמי שעכשיו אין שום תירוץ ואפשר לבשל קצת. באנחה קורעת לב אני פושטת את הג'ינס ועולה על מדי ג' שהם סוג של מכנסי שרוואל שעוד שנשאר מתקופת ימי סיני העליזים וחולצה שמי יודע מי לבש אותה בפעם האחרונה – טוב, אבל אני אוהבת את הקשקוש שעליה.
איכשהו אני יוצרת במטבח איזה סיר עם ירקות מבושלים ונקניקיות, אני טועמת ככה מתוך הסיר, מוסיפה קצת פלפל שחור ופפריקה וזה מרגיש יותר טעים. אני מרגישה יעילה בצורה חולנית היום. גם קצת קניות גם כספומט וגם בישולים. דוחפת קצת ירקות לתנור -מייצרת אנטיפסטי וכבר אני הופכת לעקרת בית יעילה.
מצליחה אפילו להגיע לשנ"צ – נשכבת ומדפדפת בעתון, מגיעה למסקנה שמשעמם לאללה, מרימה טלפון לחברה ומרגישה שלדבר זה מעייף נורא ועכשיו בדיוק הזמן לישון. דופקת איזה שעתיים שינה וקמה כאילו מתחיל יום חדש. קופצת ל"תרשום" משלמת לשניהם , מחייכת בנונשאלט – אני את שלי עשיתי ועכשיו אני מתחילה להאמין לעצמי ש"אם אני ארצה – אין זו אגדה".
"תרשום" – הוא עדיין מסכים הצדיק הזה….
מאז שקמו להם הרשתות הגדולות של ה-שופרסל / מגה וכו' והולכת ונעלמת המכולת השכונתית, הולך ונכחד לו גם מושג "תרשום- אני אשלם לך מחר" . בשבילי זה לפעמים משבר לא קטן….קורה שאני נתקעת בלי כסף ואז בשופרסל אין "תרשום" – אבל גם אין ירקות וחלב. צריך לדאוג שיהיה כסף בארנק. תזכרי את זה – אני אומרת לעצמי….

איך הייתה הכתבה?
אוהב0
עצוב0
שמח0
עייף0
כועס0
מת0
קורץ0