השבוע כבר בשבת בבוקר כתבתי את הפוסט, כפי שתקראו בהמשך, סיפור נחמד. באותה שבת אחה"צ כאשר עמדתי על הגשר להביע את מחאתי, הבנתי שהכתיבה שלי, ואיתה גם אני, צריכות קצת מנוחה, אז מצאתי את הדרך לעשות גם וגם. אתחיל בכמה מילים רציניות מהלב, ואקנח בסיפור. מי שרוצה להישאר עם הפרידה הזמנית מוזמן, ומי שרוצה עוד סיפור אחד "על הדרך" מוזמן גם הוא, ממילא אתם כאן.
לפני שלוש שנים, ב- 24 לאוגוסט, לכבוד יום הולדתי ה-58, הענקתי לעצמי מתנה נפלאה והתחלתי לכתוב בלוג, למרות שמעולם לא "חטאתי בכתיבה". גם הגדלתי והעזתי להעלות אותו לחלל האוויר בפלטפורמה הנהדרת ש"סלונה" העמידה עבור חולמות שכמותי. מאז, לא פסקתי לכתוב, נותנת לאהבה, ומסתבר שגם לכשרון הזה לפרוץ ולנבוע ממני. מאז ועד היום, במשך הרבה שבועות, הכתיבה היתה התוכן המרכזי של השבוע שלי. גם פוסט קליל, מחייב שלבים שונים של מחשבה,כתיבה, חיפוש תמונות והגהה. עשיתי זאת בשמחה מחיית נפשות, וזכיתי לא רק לתגובות יפות ומחזקות, אלא לאין ספור תיקונים, גילויים, מפגשים, שיחות ותוצאות בעקבות הסיפורים שעלו, או בדרך שהובילה ללידתם.
בחודשים האחרונים, מאז פרצה הקורונה לחיינו, וכל מה שבא בעקבותיה, או בחסותה, הפך והופך את מלאכת הכתיבה שלי לשונה לחלוטין. מה שנכון בשבת בבוקר, נראה היסטוריה רחוקה ביום שלישי. ומה שנכתב בשלישי בבוקר, כבר נראה מטופש באותו ערב. הסיפורים המתרפקים והתמימים, כבר לא תמיד מתאימים. והפוסט, מעצם הגדרתו הראשונית שבאה לתקן, לפייס ולהיטיב, לא רוצה לעסוק בדברים הקשים.
אז כמו כל סדרת טלוויזיה שמכבדת את עצמה, החלטתי לקחת חופשה בין עונה לעונה. העונה הראשונה , שזהו הפוסט ה-156 שלה, ארכה שלוש שנים, ללא אף החסרה. אז אני יוצאת לחופשת קיץ קצרה ומתכוננת להרבה דברים טובים שמצפים לי במהלכה, ומבטיחה לחזור אחרי החגים.
אבל אתם הרי מכירים אותי, אם ממש יהיה לי משהו חשוב לכתוב במהלך החופשה, אתם תהיו הראשונים לדעת.
המון תודה.
ועכשיו, לסיפור-תראה מה הבאת
בתקופה האחרונה, בה ה"זום" ומפגשיו נכנסו לחיינו, למדנו לתקשר עם כל העולם בעודנו יושבים מול המחשב בחדר העבודה שלנו, או בסלון ביתנו. כל אחד מאיתנו יכול לספר על "זומים" מעניינים שעברו עליו בתקופת הקורונה, וכל פעם כשמישהו חושב שיש לו את ה"אס" של ה"זומים", מסתבר לו מעדות אישית של בן-שיחו שיש "זום" עוד יותר דרמטי מה"זום" שלו.
אפילו נימוסי "זום" פיתחנו, וגם נהלי חשיפה והתארגנות. לאחרונה, הבחנתי במהלך התארגנות לקראת שיחת "זום" עם תלמיד, שהתבשמתי פעם נוספת, כאילו שאני באמת יוצאת לפגישה מחוץ לבית.
אחד הדברים שה"זום" מעורר, הוא את הרצון והסקרנות לדעת מה מסתתר מאחורי המסגרת המצומצמת שנגלית לנו מעברו השני של המסך. החל ממה באמת לובש מי שיושב מולנו, גם בפלג גופו התחתון, הנסתר מהמצלמה, כמו גם השאלה איך נראה החדר מחוץ לזווית הצרה המצולמת, או מי ומה נמצאים בחדר מחוץ לטווח הראייה המוגבל הנפרש לפנינו.
באחת מפגישות ה"זום" שניהלתי במהלך התקופה, ישב מצידה השני של המצלמה מכר שלא פגשתי עשרות שנים. שמעתי אותו משוחח עם רעייתו, שאני יודעת על קיומה, אך מעולם לא פגשתי או הכרתי אותה. האינסטינקט הטבעי הראשוני והסקרני היה להגיד: "היי, תן לראות אותה" או: "אולי תערוך ביננו הכרות", כי הרי הטיה קטנה של המצלמה היתה מראה את כל מה שהדמיון ניסה להשלים. אני לא יודעת אם חינוכי הטוב או נימוסיי עצרו מבעדי לומר זאת, או המחשבה על כל אותם ה"זומים" שאישי ניהל לאורך התקופה, והאופן בו נראיתי מחוץ לטווח המחשב שהוסט עוד קצת הצידה, ליתר ביטחון. אני חושבת שמה שהשפיע בעיקר על שתיקתי העניינית היתה ההבנה שיש דברים שלא עושים, תוך ההיזכרות בחוויה מכוננת, אותה עברתי שוב ושוב כעלמה צעירה, בקיבוץ של זאב, אישי.
אתם יודעים, לפני הרבה שנים, לפני ההפרטה והשיוכים, ולפני שהבית הפך למרכז החיים, היה בקיבוץ מוסד מרכזי שנקרא "חדר אוכל". בתוך המוסד הזה, היה עוד מוסד העומד בפני עצמו, והוא קבלת השבת וארוחת הערב של יום שישי. לימים, למרות כל מה שאספר לכם בהמשך, נעשיתי אף אני תושבת הקיבוץ ההוא, וארוחת הערב הזו, על כל מרכיביה, הפכה לחלק נעים וחיובי בחיי. אבל לא על זה אני רוצה לספר עכשיו, אלא על הפעמים הראשונות בהן הביא אותי אהוב לבי אל חדר- האוכל הקיבוצי ביום שישי בערב. אני מניחה שיש בין קוראיי ובטח גם קוראותיי כאלו שעברו את החוויה המכוננת והמלחיצה הזו, מהצד הזה או הזה של השולחן, ומן הסתם מחייכים בהזדהות ונזכרים בתחושה המביכה, איך קיבוץ שלם, נועץ בך את עיניו, על- פי כל כללי הנימוס המקובלים. אבל "אצלנו בקיבוץ" נוספה לחוויה הזו חוויה נוספת, שאני מניחה מתוך הבנה בוגרת ומאוחרת שבטח הקיבוצניקים מבין קוראיי יגידו: "גם אצלנו היה אחד כזה", ואני אומרת לכם, כמו שזה היה "אצלנו" לא היה בשום מקום אחר, באחריות!.
יש איש אחד בקיבוץ, עם עין חדה, קול רם, ואני חושבת ממרחק השנים שגם עם לב -טוב, רק עם חוסר רגישות קלה. הוא לא פיספס אף אחת. בדרך כלל הוא היה מתחיל את טקס הקבלה והקליטה שלו כבר ממרכז חדר- האוכל, כשאת, או ליתר דיוק, אני, העלמה השברירית והענוגה היתה נכנסת מבוישת, אוחזת קלות ביד אהובה, או נשרכת אחריו בדלת הרחבה של חדר -האוכל. מזל שלפחות בפעם הראשונה לקח לי קצת זמן להבין שזה מכוון אלי, אחרת, הייתי סבה על עקביי ונעלמת בריצה קלה ברחבי העמק, לעד. זה היה מתחיל בפנייה לבן- הזוג המקומי : "היי, תראה מה הבאת?" בקול שאם מישהו בחדר -האוכל טרם הבחין בכניסה, או באורחת החדשה, כל העיניים כבר הופנו אליה. וממשיך ב: "מאיפה את?" או: "איך קוראים לך?", "או: "מה את מתביישת?", כשכל מה שאת באמת רוצה באותו רגע, אחרי שברור שהתיאבון שלך לארוחה כלשהי כבר נעלם, הוא לקוות שרצפת חדר -האוכל מספיק רעבה, כדי שהיא תפצה את פיה ותבלע אותך לקרבה. בדרך כלל זה היה ממשיך במספר הערות בונות, או הורסות על מבנה גופה או סגולותיה החיצוניות האחרות של העלמה הצעירה שחשבה לתומה שבן -קיבוץ, ועוד מהקיבוץ הספציפי הזה, זו השקעה טובה בבורסת האהבה. בדרך כלל בשלב מסוים היה משוחרר הקורבן הנבוך, מתיישב לשולחן המשפחה ותוהה אם באמת הוא רוצה להיכנס לקלחת הרותחת הזו, מחום אנושי טוב כמובן.
אתם מבינים שכמו שלכל שבת יש מוצאי- שבת, לכל ארוחת שישי בערב בקיבוץ היתה גם ארוחת- צהריים של שבת. למרות שהארוחה הזו נערכה במתכונת שונה מקודמתה, הטקס היה חוזר על עצמו, באותה עוצמה קולית ממש, עם הערות נוספות שנבעו מאופן וטיב תשובותיו של הקורבן התורן מליל אמש. אם לא הייתי מכירה את אופיו של הקיבוץ ההוא, הייתי חושבת שאולי הותקן כאן מנגנון סינון ראשוני לזיהוי סגולותיהן ואומץ ליבן של המועמדות לחברות, אלה המועדות להיות חברות של החבר, הרבה לפני שהן מפגינות קשיחות מספקת כדי להעיז ולנסות לחלום על להתקבל לחברות.
הטקס היה חוזר על עצמו כל פעם שהיתה מגיעה נערה זרה, זכה ורכה לחדר- האוכל. ממרחק הזמן אני לא זוכרת אם גם גברים שחשקו בבנות משק עברו את אותו הטקס, לדיכוי החשק.
בסופו של דבר קבלת- הפנים החמימה והקולנית הזו פסקה. אולי היה זה פונקציה למידת עמידותה של העלמה, או למקומה של משפחת הזכר בהיררכיה הקיבוצית, או אולי למידת אדישותו של הבחור, או שפשוט כי הגיע נערה חדשה שלא העלתה בדמיונה הפרוע מה זה אומר להתאהב בבן -משק.
למרות המבדקים הקשים ואולי בזכותם, בכל זאת "התחתנתי לקיבוץ". לאחר שנתיים, ולא בגלל זה, עזבנו וחזרנו לנהלל. לכן, אני לא יודעת מה הסתיים קודם, מנהג קבלת -הפנים הזה, או הארוחות המשותפות בליל-שבת בחדר- האוכל. אל הארוחות ההן, אני בהחלט מתגעגעת. למנהג-ממש לא!
וככה, כמעט בלי לשים לב, כמעט שיחזרתי אותו, באותה שיחת "זום". מזל שהתעשתי רגע לפני שפניתי לחברי, ולא אמרתי לו :" תראה מה הבאת!" או :"מאיפה היא?" למרות שאם אודה על האמת, אני בהחלט סקרנית.
______________________________
כל התמונות צולמו בשבת האחרונה במהלך ההפגנה על הגשר שבין צומת נהלל לכניסה למנשייה זבדה .
