הייתי מעדיפה שלא לראות את הידיעה הזאת, על הילדה בת ה-5 שנחטפה מביתה באמצע הלילה ועברה תקיפה מינית. הבטן מתהפכת ואת רוצה לסגור מייד את החלון ולשכוח שראית את זה.
אבל לא, זה בלתי אפשרי. כי איך אפשר לשכוח סיפור כזה, על ילדה קטנה שנלקחה מביתה על ידי בחור שנכנס מהחלון לחדר שלה, לקח אותה לבית כנסת סמוך לביתה ושם פגע בה?
בכל פעם שנולד תינוק נולדת איתו גם החרדה העצומה והתסכול על זה שמה שלא נעשה – לעולם לא נצליח לשמור עליהם במאה אחוז. בשישי שעבר, כשהתחילו להגיע הידיעות על חטיפת שלושת הנערים, חשבתי שאין סיוט גדול מזה להורה, אבל הפעם, לפחות לדעתי, הסיוט גדול יותר.
כי הנערים האלה הם כבר נערים, והם בעצמם עמדו ועצרו טרמפים, אבל מה אפשר להגיד על ילדה בת 5 שישנה בשלווה בחדר שלה, המקום שאמור להיות הכי בטוח בעולם בשבילה?
כן, היא נשארה בחיים מהאירוע הזה, אבל חייה, וחיי משפחתה, נהרסו, ותקיפה מינית, במיוחד של ילדים, היא מסוג הדברים שגורמים לאנשים אחרים להתרחק מהקורבנות, כאילו שזה מדבק או משהו.
אני נורא רוצה לקוות שבסוף יתברר שהידיעה לא נכונה, למרות שבכך אני בעצם חוטאת כמו כל אלה שמעדיפים שלא לקרוא כלום על המקרה ולא לדעת כלום.
לבי לבי עם הילדה ועם משפחתה.
ססססאמק
