"אם סופה היא שיר של רוח,
איזו מנגינה
יש לתקווה?"
השורות האלה מתוך השיר של יהודה פוליקר ויעקב גלעד התנגנו שוב ושוב בראשי בעוד אנחנו מדברות על התקווה שכמו מציצה בזהירות בימים האחרונים, בודקת אם יש לה מקום כאן.
אתמול היה יום כזה, שבו בכל אחד מהמפגשים הגיעה התקווה: בהצצה זהירה, בביטחון מלא או בתנועה שבין התרחבות של הלב לבין החשש להתנפץ. בכל אחד מהמפגשים ניגנו השורות האלה חלקים ממה שהתגלה.
בסופו של היום, בין שטיפת הכוסות לבין היציאה הביתה, ישבתי רגע להקשיב שוב לשיר.
המילים והצלילים זלגו לתוכי, מחזירים אותי אל הקסם של אותם רגעים: אל חיבור בין חוץ לבין פנים, בין תחושות הגוף לבין מה שהן מספרות לנו, בין אשה לבין עצמה.
אני מקשיבה לקולו של יהודה ולמילים הנוגעות, ועולה בי שוב התחושה שאין דומה לה, שאני במקום שלי, עושה את מה שאני אמורה ואוהבת לעשות.
איך קוראים לאהבה שלי | יהודה פוליקר
https://youtu.be/sFzVHbvnEnk
מזמינה אותך אלי לקליניקה שמול הגינה התל אביביתגלית סביליה | ביוסינתזה • ליווי רגשי בתהליכי ריפוי ושינוי | ליווי בהחלמה מסרטן