תצא בחוץ

בשישי האחרון הלכתי לבדוק אם אני יכולה לצאת בחוץ של הצרות שלי. לצאת מהלופים המוכרים. להתבונן בהם ולבחור תסריט אחר.
זה נשמע דמיוני. אבל ב"לצאת מהמטריקס" של מרחב מודעות יש תשובות גם לספקנים. להורסי מסיבות ולסתם שואלי שאלות חפשים מנוסים שכמותי.

בחורה עם מחשב נייד

אני מחפשת. חפשית. ואיך שהוא תמיד נדמה לי שאני אמורה לזוז לאן שהוא ואני לא שם. ואיך שהוא המקום בו אני לא נמצאת נראה לי המקום בו הייתי אמורה להיות.

ותמיד אני מטילה ספק בעצמי. ובהחלטות שלי. וגם האישורים שהמציאות מספקת לא מעודדים את רוחי.

וההצלחות שלי לעולם נמדדות ביחס להצלחות אחרות אי שם. לעומת זאת על הכשלונות שלי אני לא מוותרת ומציינת אותם בקול גם בפני מי שאולי פיספס שהתרחשו.

ויש לי עדר סוסים דוהרים בתוך הראש. בשילוב אולם אירועים תוסס באור יהודה . והחפצים שלי תמיד באי סדר ובתיק שלי ערמת ניירת, חלקה רלוונטי רובה זבל.

אני הראשונה לקום ולמנות את פגמי. ואם מישהו בקהל מציין איזה פגם שפיספסתי מיד אתנדב להגדיל אותו בשקל תשעים.

ויש לי היסטוריה ששוקלת טון. ואין לי. ויש לי. ואין ויש.

וכך הלאה.

אלא מה. שלפני כשנתיים לרגע הייתה לי הפוגה מלהיות מי שאני. בדיוק לפני שנתיים.

נסעתי ל"מלכת המדבר" וטיפסתי על הר. ועשיתי אומגה ועוד. אבל בעיקר לשבוע ימים לקחתי הפוגה מתפקידי חיי הכה ברורים.

המסע היה נקודת מפנה. ומשבר עצום. התחלה של התפרקות לאבק ובניית חיי מחדש.

מיותר לציין שהמסע היה רגע בזמן. שהרבה לפניו נאספו המרכיבים של השינוי. שאל הרגע-שבוע הזה נאספו ימים ולילות ושעות אין סוף של מחשבות והבנות וחילופי דברים. ואני מנסה ממש לדייק ולברור מילים אבל המושגים חיים ומוות בהחלט נוכחים בכל מה שקרה בשנתיים האחרונות.

החלטתי החלטות. ובחרתי בחירות. ולקחתי אוויר, ונתתי תנופה. וזזתי. פיזית ורגשית ומשפחתית ובכל היבט שניתן להעלות על הדעת.

וידעתי באופן תאורטי לחלוטין שיש מחיר. כי תמיד ולהכל יש מחיר. ובכל יום שחלף מאז אני פורטת את המחיר לפרוטות. וכך אני מניחה אעשה עוד שנים ארוכות.

וידעתי שזמן הוא מרכיב בלתי נפרד מתזוזה ושינוי ומחיים בכלל.

וידעתי שבחרתי למות ובחרתי לחיות.

הנפש בנויה כמו בצל. גלדים על גלדים. ובמרכזה צמר גפן ענני של תמצית האדם. עד שהכאב נספג בצמר הגפן חולפים חודשים, אולי יותר. ואתה, האדם הפיזי שזז. ששקל והחליט ובדק, אתה כבר מזמן לא ברגע הפגיעה.

ולכן כשמצאתי את עצמי לפני שלושה חודשים מפוררת הופתעתי. כי החזקתי ממש יפה. ותפקדתי. והדברים היו בשליטה. אחרי הכל, בחרתי.

אז מה אם אני בגילי. ואני יודעת שככה. ויכולתי לצפות את זה מגיע. אז מה אם התפרקתי כבר לא פעם והולחמתי מחדש בחומרי הלחמה של יומיום וכביסה וחיבוק ומילה טובה.

אבל הפעם הדבקים שהכרתי לא עבדו. אולי כי כלום לא דומה לי לפעם. וצללתי. עמוק. לחושך שלא הכרתי. למקום בתוכי שלא האמנתי שקיים.

ואיבדתי. את כולי. את מה שעשיתי אי פעם ומי שהייתי לפני. ואיבדתי מילים, להגיד ולכתוב. ואיבדתי חשק או רצון להיות בקשר. לתחזק לנסות להסביר. ואיבדתי את הפרנסה שלי כי לא הצלחתי להחזיק.

אבל שמרתי על רצף. של להיות אמא. ולדעת איזה יום. ופקחתי עיניים בכל בוקר ובאתי.

לפני איזה זמן הוזמנתי לאירוע שנקרא "למשוך בחוטים" זה נשמע אז המקום בו כדאי לי להיות.

על הבמה אישה בלבן. וברקע מוסיקה. הייתי שם. והקשבתי ורציתי כל כך. אבל מהמרתף של עצמי לא הצליח לי. לא הבנתי. לא נכנס. והמילים שנאמרו חלפו דרכי.

אבל פריידי ומרחב מודעות עשו לי מקום. ויום אחד, מתוך ייאוש ביקשתי עזרה. כי לרגע נזכרתי שלפני שנתיים בפירנאים, על פסגה של הר נפגשנו אני ואני. ואהבתי. את הרוח שנשבה ממני. את צלילות המחשבה את הנחישות והאומץ שלי. את השמחה.

בשישי האחרון הזומנתי שוב, לשמחתי לאירוע שנקרא "לצאת מהמטריקס" הפעם כבר הייתי בסלון של עצמי. משם רואים את הנוף. חלונות גדולים ודלת פתוחה לרווחה. המילים לא חלפו דרכי.

הן באו אלי. ברורות. אנושיות וחמות. הן הגיעו ברצף אל הפנים המתאחה. אל הביטחון שמתחיל לצמוח מחדש. אל ההכרה שרק אני יכולה לעצמי.

עם ההפרעות בסאונד. והבילבולים הקלים. ככה הרגשתי אמת.

בטבלא ברורה וכלים טכניים נהירים שהשקיטו כל התנגדות או ציניות ראיתי את המטריקס של חיי. חלק ממנו. אחד מהם.

ועף לי הלב. זאת אומרת חזר למקום. זאת אומרת ראיתי ברור.

וכמו תמיד הדרך ארוכה. והחושך נמצא בי. תמיד. וצריך לקומם הריסות ולשקם.

אבל  היי זאת אני עומדת על קצה ההר ההוא ופורסת זרועות לצדדים.

מזל שיכולתי לשמוע. מזל שבחרתי לראות.

תודה פריידי שהזמנת אותי. שפתחת את הלב והושטת לי יד. אני הבטחתי לעבוד. ואני חורשת בשדות.

העמוד של מרחב מודעות בפייסבוק:  http://saloona.co.il/iditmilim/?p=1104?ref=blog_main

הבלוג של פריידי מרגלית בסלונה: http://saloona.co.il/hazongroup/