אני זוכר מקרה שהיה בערב סוכות. היינו בבית. פתאום מישהו צעק בחצר: "גנב! גנב!" אך כולם ישבו בבתיהם, איש לא יצא החוצה. באותו יום דודי רפאל חזר מצרפת. הוא סחר עם הצרפתים, קנה מהם עודפי ציוד צבאי, ניקה ותיקן אתם, ומכר בחנותו בשוק. הוא הביא במתנה לנו, הילדים, מטוס שמטיסים אותו באוויר. שמחנו מאוד על כך.
בזמן שנשמעו הצעקות אמי עשתה לדודי כוסות רוח, אך היא עזבה את הכל ויצאה החוצה לחפש את הגנב. דודי יצא אחריה. מישהו מהשכנים צעק שהגנב ניסה לגנוב לו את השמיכה. הגנב טיפס על הגג, הצליח לגנוב דברים ולזרוק אותם לחבריו שחיכו לו מעבר לגדר. כאשר אמי ודודי נכנסו לסוכה הגנב שהסתתר בה הכה את דודי בראשו. דודי נפל על הרצפה פצוע עד דם. באותו רגע אמי הבחינה בגנב. היא התנפלה עליו והצליחה לתפוס אותו בביצים. הוא צעק צעקות רמות. אבי שמע את הצעקות מהבית. אנשים הוציאו את החבל מהבאר, כפתו את האיש והכו אותו. עכשיו כל השכנים יצאו וכל אחד בתורו הכה את האיש. זקנה משוכני החצר התקרבה אליו כשמקל הליכה בידה: "אה! כלב בן כלב! גם כך הבן שלי עני, ועוד באת לגנוב ממנו!" והכתה את הגנב במקל.
הגנב הובל למשטרה קשור בידיו. השוטר נזף בגנב: "לא מצאת מקום אחר לגנוב, אלא אצל היהודים?!"
"גם אם הייתם הורגים אותו", הוא פנה לאמי ולדודי, "לא הייתם עומדים לעונש". על פי חוק טוניס מי שתופס גנב בביתו והורג אותו איננו נענש. הגנב נאסר במשך שנה.
לדוגמאות נוספות של ספרי ביוגרפיה וספרי זיכרונות בהוצאת מירי ליטווק
