תפילה באוכל

לא היה לי מושג איך אצליח להכיל 12 ילדים שאינם ילדי. אך ידעתי שאם אאכיל אותם משהו ממני מקצב הלב שלי מהרוח שעוברת בין חדריו יחלחל. וכך היה. העוגן שהיווה המקרר המלא תמיד היה גלגל הצלה. ההבנה שלחלק מהילדים לקח זמן להפנים שבכל יום תהייה ארוחת בוקר ובכל צהריים יהיה שולחן ערוך וגדוש כל טוב. וכל ערב יסתיים בתפילה משותפת של פיות עסוקים ועיניים נפגשות, ולמיטה ילכו שבעים ומוגנים

 

סביב שולחן ארוך ארוך ועליו שעוונית אדומה מנוקדת לבן היינו מתכנסים בכל יום בשעה שבע בערב לתפילה. סביב השולחן כעשרים אנשים, רובם ילדים, את רובם לא ילדתי.

במשך שמונה שנים התפללתי ערבית באותה הדרך בדיוק.

ובשבת התפילה הייתה צבעונית, מופלאה עפופת מילים מיוחדות חלקן נלחשות חלקן כמוסות, את חלקן לשנו או בחשנו.

במשך שמונה שנים חיינו משפחתי ואני בכפר הירוק יחד עם עוד 12 ילדים אשר הרווחה בחרה מסיבות כאלה ואחרות להוציא מהבית. חיינו בבית גדול והייתה בו ערימת כביסה אימתנית, רעש תמידי ושולחן אוכל ענק סביבו פעמו הלבבות שלנו יחד.

כשהייתי ילדה נהגה סבתא שלי להושיב אותי לידה על שרפרף במטבח ולהרביץ בי תורה. תורת הקילוף ללא קולפן, כי חשוב לדעת. תורת האילתור והניצול האופטימלי. תורת פעימות הלב בקצב ביעבוע הסירים. אחר כך הייתה משחררת אותי לחצר, שם, בקיר החיצוני של המטבח שלה הייתה הממלכה שלי. מטבח מרווח ומאובזר היטב. שם קיצצתי קציצות ואפיתי עוגות חתכתי סלט ובחשתי מרק. שם ניצחתי על גרגרי החול והעשבים ופרחי הלנטנה שהיו הסוכריות הצבעוניות המושלמות שראיתי עד עצם היום הזה.

סבתא שלי לימדה אותי אהבה, התמדה ויצירתיות. בתפירה, בבישול ביחסים. לעיתים השיעורים היו מחוספסים ושרטו מבפנים אבל סבתא שלי גם לימדה אותי שהחיים הם מכלול והכל הולך עם הכל. ואין דבר כזה יצא מהאופנה או לא טעים. את לא מבינה מה זה טוב פסקה בכל פעם שמחיתי על אחת מיצירותיה שפחות חיבבתי. סבתא שלי לא האמינה בביזבוז. סוודרים פרמו, חולצות ישנות הפכו מגבות מטבח וטופי שנערם בשל הנטיה של סבא שלי לאסוף מכל הבא ליד הפך לריבה (!!!)

רביעי היה יום השאריות, פיסגת חלומותי, יום ממליגה צהבהבה בתוכה הוטמנה פרוסת גבינה צהובה שמרקמה הפך גומי גן עדן. ומעל שמנת. אושר ועונג וביטחון היו מוצפנים בגרגרי התירס הטחון.

לא היה לי מושג איך אצליח להכיל 12 ילדים שאינם ילדי. אך ידעתי שאם אאכיל אותם משהו ממני מקצב הלב שלי מהרוח שעוברת בין חדריו יחלחל. וכך היה.

העוגן שהיווה המקרר המלא תמיד היה גלגל הצלה. ההבנה שלחלק מהילדים לקח זמן להפנים שבכל יום תהייה ארוחת בוקר ובכל צהריים יהיה שולחן ערוך וגדוש כל טוב. וכל ערב יסתיים בתפילה משותפת של פיות עסוקים ועיניים נפגשות, ולמיטה ילכו שבעים. ומוגנים.

מלאכת אריגת הקשר הייתה סביב השולחן וליד הכיריים. ובשבת לאחר שנטרפו הרי הפנקייק כמו ירדה סבתא שלי ממקומה אי שם ופיזרה גרגרי תירס זהובים ובחסות עננת הזהב עסקו הידיים שלי ושל נבחרת ילדים בהכנת סעודת השבת.  דוודים רחשו וסיפורים סופרו ולבסוף בערך בשתיים לאחר שהקטנים רצו בשדות או שחו בבריכה או ליטפו פרות כולם, כולל אורחים שתמיד שמחו להצטרף, היו יושבים סביב לשולחן ורעש והמולה ובקשות מקצה לקצה עד ששקט הכל, דממה. אז הייתי נשענת אחורה וממקומי בראש השולחן הארוך הייתי חולפת ראש ראש ומודה על שזכיתי לאהוב.

אחר כך כששבעו חזר הבאלגן ושוב קיטרתי ומרטתי שערות.

המטבח הוא הלב. הוא שורשים וכנפיים. משם באתי ולשם תמיד אשמח לחזור.