הטריגר בכלל לא היה הסדנא.
כלומר, קראתי קצת וזה נראה לי מעניין.
יישוב קונפליקטים וזה.
אבל עם יד הלב, פשוט רציתי קצת חופש.
הרעיון של קצת יותר מ 24 שעות לעצמי במרחק 3 שעות נסיעה, קסם לי. ואני כשקוסם לי אני משתמשת בכל הקסמים וממקסמת.
שישי מאוד מוקדם בבוקר אורזת תיק לאור פנס ופוסעת חרש לחדר הילדים במטרה להשיב את ההווייאנס שנגזלו ממני באישון לילה
אני כמעט מצליחה לשתות לגימה מהקפה וקול חרישי נשמע ברחבי הבית: "אמאאאאאא עוררה"
אכן כן, אמא עוררה וגם ארבעת ילדיה האהובים עוררים.
והמדבר? הוא קורא לי.
לא גל החום ולא הלחות, גם לא הנסיעה הארוכה.
כלום לא יעצור אותנו. את וייז ואותי.
כיוונתי "מואה במדבר" והוא אישר בקולה של סיון : "אנחנו מוכנים בוא נצא לדרך"
אנחנו בהחלט מוכנים אמרתי לעברית סיון ויצאנו.
הנוף מתחלף לאיטו קצת אחרי באר שבע והעצירת זירו הראשונה היא בדימונה,
בפניה לכביש 90 המדבר כבר מתחיל להתגלות ואני שמרגישה כבר לגמרי את הרוחניות מפעמת בעורקיי עוצרת בצד לסלפי וסטורי כי האהבה מתחילה בתוכי וזה.
ואם באהבה עסקינן, אז אהבתי למזגן מחזירה אותי למכונית להמשך נסיעה.
הכביש מתפתל ואני מחייכת לעצמי נוכח התזכורת הממשית להתגברות שלי על פחד הנהיגה שהיה מנת חלקי עד לפני שלוש שנים ( אבל זה כבר לסיפור אחר )
את שביל הכניסה לצופר מעטר קקטוס בצד אחד, פס צהוב וארוך על הכביש מאחור ושני דחפורים מצד שני, תפאורה מושלמת לסופשבוע חפירות.
ברוכה הבאה אל המדבר אודליה יקרה.
גלגלי הטרולי שלי פחות התחברו לשביל הכורכר, הסנדלים שלי כמעט נמסו כשדרכתי על הקרקע, נעלמה לי כליל הקליטה בסלולארי ( עקבתי אחר העלמותה קו אחר קו עד ל E שסימן את אובדנה ) הבטן שלי קירקרה ולא הבחנתי בפיצוציה ו/או אוטו גלידה באופק.
מה שכן השיער שלי נראה מעולה והפודרה הטבעית החמיאה לי ולכל היושבים בחדר אליו נכנסתי,
ואולי זו היתה המדיטציה שגרמה לי לחשוב כך.
ברקע היה קול מרגיע שאמר לי לזמן את התבונה שבי ולבקש את עזרת היקום.
אז ביקשתי שלא יהיו לי עיגולים מביכים מתחת לבית השחי ושיהיה אבטיח בהפסקה.
זה מה שהיה לי דחוף באותו הרגע.
אחרי השקט שהיה בחדר התחלנו היושבים בו להחליף מבטים מחויכים, מהונהנים ושקטים כאלה של רוחניים.
מבט חטוף ושיפוטי לחלוטין קיטלג כל אחד בספריה שלי במוח, מי הוא מי ומהיכן ולמה.
את 2 המנחות של הסדנא לא הספקתי לקטלג.
אישה בשיער לבן זהוב, עיניים תכולות חודרות קירות, סרט ירוק בשיער מדברת עברית במבטא צרפתי מציגה עצמה כאווה, אישה ערביה פלשתינאית, שנולדה וגדלה ביפו, מתגוררת בקוסטה ריקה, עובדת עם האו"ם והאיחוד האירופאי באזורים נגועי קונפליקטים, פעלה רבות באפריקה והעבירה סדנא דומה גם בעיראק למודת הקרבות בשנה האחרונה.
ומשלימה אותה בהרמוניה מדויקת, דלית. אישה עם נוכחות ברורה, חיוך משרה רוגע וקול אסרטיבי שמספר על חיים בארה"ב, עולם עשיר ויוקרתי וחיפוש מתמשך אחר משהו שרק כשנמצא ידעה שחיפשה.
שתיהן נפגשו באוניברסיטה בארה"ב בלימודי פסיכולוגיה רוחנית.
להלן התנגדות מספר אחת אצל הכותבת.
אני, למודת סנדאות רוחניות, קורסים במדעי הנשמה, שיעורים בהבנת השיעור של חיינו ואישור רפואי המוכיח אלרגיה כרונית למדיטציות בשמן המפורש, יוצאת חוצץ על כל חלקי השלם שבתוכי על המושג הזה פסיכולוגיה רוחנית.
אבל היי שיעור ראשון במבוא לרוחניות פרק 5 פיסקה 3- במקום שיש לך התנגדות, יש סיבה. השארי לגלות.
נשארתי.
איפה אלך? אפילו בריחה לאינסטגרם אין לי.
אווה אמרה שנתחלק לקבוצות של שלוש/ה, כמו שאנחנו יושבים רק לסובב את הכסא לזה שלידנו.
התרגיל היה כזה שאחד מדבר, אחד מקשיב ואחד נותן משוב בסוף למקשיב על הקשבתו.
ישבתי מול מי שסיפרה שהיא עו"ס במרכז קליטה לצעירים ואני חשבתי שהיא בכלל משהו אחר, היא סיפרה על משהו שמטריד את עולמה ואני מצאתי שזה מעניין ממש למה מכל הבעיות שבעולם ובמיוחד אלה אליהן היא נחשפת בעבודה שלה היא בוחרת להביא דווקא את זה. והערכתי אותה ממש.
וכל כך רציתי לשאול אותה מלא שאלות ולתת לה פתרון הכי פשוט בעולם… אבל החוקים ב"טריו" קשוחים. מקשיבים בשקט.
מאוחר יותר נלמד לשאול שאלות שמטרתן הבנה, אמפתיה וגילוי קשב ליושב מולנו.
השקף במצגת שלפני הטריו סיכמה מחקר שמראה כמה מחשבות עוברות לנו במוח בשניה וכמה פילטרים עוברת מחשבה.
כשהקשבתי לה המחשבה שלי נדדה מיד למציאת הפתרון עבורה. כלומר עבורי. בפילטרים שלי ובמה שיושב עליהם, ליידם ובתוכם.
זה קצת ניער אותי, כי השקף הוכיח את צדקתו ובעיקר כי הייתי בטוחה שאני יודעת להקשיב.
והגיע תורי לספר בשקט על משהו שמטריד את מנוחתי ביום הזה ממש. וסיפרתי על אמהות לא שיגרתית יש שיאמרו לא נורמטיבית, במשך חמש דקות שלמות דיברתי על מה שרציתי ואף אחד לא קטע אותי ולא הסיק שהוא מבין את מה שהראש שלי חושב והלב שלי מרגיש.
ובין טריו לטריו למדנו עוד משהו וזמן ההקשבה בתרגולים התארך.
בין תרגול לתרגול התנגן שיר שהיה מדויק להפליא במילים ובלחן ועובדת היותם של 15 אנשים נוספים בחדר לא הפריעה למחשבה שלי שהשיר נכתב עבורי, גם לא הפריעה לדמעה ראשונה מעשרות שעוד תגענה לבצבץ בזוית העין.
וכבר שקעה השמש ובארוחת הערב ישבתי עם מישהי שהעיניים שלה נסכו בי בטחון ואמרתי לה ככה פשוט : " קצת בא לי לבכות" והיא הסתכלה עליי ואמרה "בואי!", הלכנו בשביל שאנחנו לא מכירות והתקדמתי עליו מבלי לשים לב שהיא מחכה מאחור. מניחה לי להמשיך עליו עד שיסתיים עבורי.
לבכי שלי לא היתה סיבה, לא כזו שידעתי עליה באותו הרגע. הרגשתי שיש לי אפשרות ושאשא עיניי אל ההרים זה בדיוק כאן. ישבתי על אחד הסלעים וכתבתי מילות פרידה ובקשה, בקשות נפרדות ומילים.
על געגוע ועל כאב של אנשים אחרים, על מי שכמו שבא לי הלך לי והרבה חלומות, על קבלה ועל אמץ להודות בפניי עצמי על דברים שהחיוך שלי מצליח להסתיר אפילו ממני.
חזרתי לחדר אחרי חצות וכיוונתי שעון לזריחה, היתה לי מחשבה לרוץ אבל אז הבנתי שזה לא מה שאני ממש רוצה ובכלל אי אפשר להעלות סטורי אז בכלל למה לי.
כשהשעון צילצל הבנתי שישנתי ממש עמוק, נעלתי נעליים בשקט וזרקתי על עצמי סווטשירט כמו מוכת ירח או בעצם מוכת חמה יצאתי אל החוץ . מנומנמת הסתכלתי עליה עולה מבין ההרים ומחלקת צבעים לכל הר וענן בתורו.
חזרתי לחדר, לקחת את הנייד, צילמתי תמונה אחת וחזרתי למיטה.
היום התחיל לאט, ישבתי שוב לבד, לא מוקפת ולא מבקשת חברה, דבר נדיר לכשעצמו, מביטה אל השביל שהשקתי בדמעות רק לפני כמה שעות ובוהה בו, אולי צמח שם משהו…
התכנסנו באותו החדר, לקבוצות. טריו עם מי שעוד לא הקשבנו לו והוא עדיין לא לנו.
מספרת למישהו שאני מכירה 11 שעות לא כולל הלילה הקצר, שמסתבר שגר 10 דק ממני את מה שהייתי צריכה להגיע בשבילו עד המדבר בכדי לספר.
לקראת 16:00 כשכבר כולנו ממש מכירים, מסתיימת ה"עבודה" ואנחנו מתיישבים לסיכום ומשוב. לי אין מה לומר בפורום הזה, לא שאיני מרגישה בנוח אני פשוט מעכלת מה היה כאן. ליידי יושבת מנהלת שיווק של חברה גדולה ואני אומרת לה בשקט: "הכסאות המתחלפים, השיח המהיר, ההקשבה הנקודתית… זה הרגיש לי כמו ספיד דייט של הנפש" והיא הסתכלה עליי מחויכת ואמרה : "אשכרה!!"
אז עם מה יצאתי? עם טרולי מאובקת, הוואיינס שכמעט נמסו, חמישה חברים חדשים בפייסבוק ושמונה הבטחות לשמור על קשר (אחת מהן שלי לשמור על קשר עם עצמי). ולפחות שתי תמונות יפות. עם עיניים אחרי שטיפה ולב שכתב את שעל ליבו.
כשיצאתי מהחדר ראיתי את הדף A4 שתלוי על הדלת : ONE WHOLE PEACE וחשבתי שזה בדיוק מה שזה בעצם.
בלי טיפת רוחניות בשקל והכי קרובה לאדמה הודתי לעצמי ולאווה ולדלית ולערן ולשרון ולחופית ולרויטל ולתמר ולטלי ולגלית ולניר ולאודיה ולאיציק וזה מי שאני זוכרת. שאיפשרו לי להקשיב לעצמי. או לפחות לתת לי לסיים את מה שאני רוצה להגיד לי מבלי להפריע לי באמצע.
ועדיין בא לי אבטיח.
