לכאורה הכל היה נפלא. לכאורה.
אי שם גיל 13. הייתי תלמידה מצטיינת, ילדה למופת, חרוצה ושקדנית. אפילו קפצתי כיתה. הייתי קולטת שפות בשנייה וגם חיי החברה לא היו רעים. אלא שלי זה לא הספיק, מתברר. החלטתי לאתגר את עצמי ואת הסובבים. "בואי נראה לאן תצליחי להגיע עם קצת שליטה על המספרים ומתי מישהו ישים לב שאת יותר מילדה מצטיינת", אמרתי לעצמי. למרוד באמת לא היה בחשבון, אז החלטתי לאמץ לי "תחביב" חדש: ספירת קלוריות.
אני זוכרת את עצמי על הכסא בכיתה ז' סופרת קלוריות עם מחשבון שהיה בילקוט (לימים הוא הפך למחשבון בראש), מצוידת בתפוחים ירוקים, מסטיק ודיאט קולה. ירדתי לא מעט במשקל, עד שמישהו שם לב ש"משהו לא בסדר עם הילדה" ואז – זהו: המשימה הוכתרה בהצלחה. הם שמו לב. אפשר היה לשחרר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבה פגשתי דיאטנית שהפצירה בי לאכול כדי לחזור למסלול.
אני זוכרת את עצמי עד היום יורדת עם אמא שלי מהמרפאה של הדיאטנית בחולון למאפייה של בונז'ור במרכז המסחרי בחולון – ובוחרת את הלחמניה הכי עסיסית. אני מתחילה למלא אותה בכל מה שאני רק רוצה, ובעיקר אני זוכרת את הכרוב האדום במיונז. מצחיק איך הראש שלנו צורב פרטים בזכרונות.
כיום כשאני בת 36 ובמקצוע שבחרתי (מקריות? I think not) אני יודעת לומר ולזהות כמה דק החבל שבין "אני רק סופרת קלוריות" ו"רק מתאמנת מלא" לבין אכילה מופרעת.
זה רק ספורט
ברור לי שמה שבאמת שחרר אותי מהעיסוק בקלוריות ובאוכל וגרם לי להרגיש טוב עם עצמי ועם הגוף שלי זה, איך לא, הספורט. גיליתי עולם של אדרנלין, כיף, תחושת מסוגלות מטורפת ופשוט שקט פנימי מכל הרעשים שבחוץ (או בראש שלי?).
ולא, זה לא התפתח לאובססיביות בספורט (מה שקורה לא פעם אחרי עיסוק מוגבר באוכל) ולא עניין אותי לרוב כמה קלוריות שרפתי באימון. מה שכן העסיק אותי זו השאלה מה הצלחתי להשיג מידי יום ואיך אני מתקדמת. זו הייתה הגישה שלי גם כשהתחלתי להתחרות באופני כביש בשלב מסויים.
כמה שנים טובות אחרי הגיע הרגע לבחירת מסלול הלימודים שלי. אחרי שוויתרתי על לימודי ערבית כיוצאת 8200 מורעלת, בחרתי בתזונה. מכאן כבר הייתי צריכה להחליט איזו תזונאית אני רוצה להיות, והתלבטתי בין הפרעות אכילה לבין ספורט. בשנה האחרונה של הלימודים הבנתי שספורט, ספורט ושוב ספורט – זה מה שמעניין אותי. העדפתי תחום שיקשר אותי לחיוביות (אימונים, שמחה, תחרויות, סיפוק של אנשים) ולא לחולי או לקושי.
כיום אני מלווה מתאמנים ומתאמנות שרוצים לראות תוצאות מההשקעה שלהם באימונים, בין אם זה לעלות מסת שריר, להתחטב, לרוץ מהר יותר או לעבור תחרות מפרכת של 10 שעות כמו איש ברזל ואחראית על תחום התזונה במספר קבוצות ספורט מקצועיות.
מספרים, תוצאות – וגמישות
אין לי ספק שהרקע האישי שלי והספורטיבי שלי הובילו אותי להיות אשת המקצוע שאני כיום. הגישה שלי היא של מספרים, תוצאות ודיוק מצד אחד, כי יש להם חשיבות בתחום הספורט המקצועי – אבל מנגד גמישות בהתאם לאדם שמולי.
אני תמיד מחפשת ורואה את ה"בפנוכו" של הבן אדם שמגיע אליי, במיוחד אצל מתאמנים חובבים: אני רואה את זו שמתעסקת במשקל שלה בגיל 50 כי עוד כשהייתה ילדה רקדנית נצרבה לה בתודעה המאמנת שאמרה לה "קצת עלית בטוסיק, לא?"; אני מבינה את זה שמתאמן למרתון בגיל 42 כדי להראות לעצמו ולכולם שהוא לא רק מנכ"ל מצליח; ואני מחבקת הילד שחולם להיות כדורגלן כמו מסי כי הוא יודע שבזה הוא ממש טוב וככה כולם רואים אותו.
כשמדברים על ספורט מקצועי, הסיפור שונה במקצת. אני מלווה כמה קבוצות כדורגל וכדורסל מקצועיות ושם אני זוכה ליישם תזונת ספורט הלכה למעשה עם דיוק מירבי כדי לראות את התוצאות בשטח. אבל שלא תטעו, גם כאן הראייה הרחבה שלי והרצון שלי לראות אנשים ולא רק מספרים עוזרת לי. סיכויי ההצלחה של השינוי התזונתי בקבוצות תלויות כמעט אך ורק בדבר אחד: שיתוף פעולה ועבודת צוות טובה. כשאני מגיעה לקבוצה חשוב לי להכיר את הצוות, את כל העוסקים בדבר כי לכל אחד בסופו של דבר יש נגיעה משמעותית בספורטאים.
והכי כיף שבסוף, כיאה לרגשנית שכמוני, הם גם נכנסים לי ללב.
לאתר שלי: https://tinyurl.com/yeqjngwj
עמוד הפייסבוק: https://tinyurl.com/yj96fpzp
או פשוט להתקשר 052-5507990