וולטר בנימין כתב על השעתוק בעידן המודרני, ואני הרגשתי ברב חדרי התערוכה בתוך רפרודוקציות מושטחות שאף אינן מחקות את האמנים הגדולים אלא בליל של חוסר אמירה, ומעט טכניקה.
השעתוק עליו דיבר וולטר, כיצירה בפני עצמה, לא דמה לשעתוק בחדרים השונים, אלא היה בתפיסתו, בדיוק ההיפך ממנו. ה"כמו" של הבוגרים לא ייצר אמירה בפני עצמו, לא היה מרגיז את אלו שאותם חיקה ואולי אפילו לא היה מעורר בם מחשבה.
ההרגשה בין חדר לחדר הייתה של שיממון מחשבתי. מבחינת טכניקה היו עבודות מרשימות ומלאות בטקסטורה שכמו דיברה מתוך היצירות, אך ברובד המחשבתי ואף יותר מכך ברובד הרגשי הייתה תחושה של ריק.
בחלק מהחדרים מצאנו חוט שני של סטודנטים שלמדו בקורסים זהים ופעלו מאותה משימה ממנה יצרו את עצמם, או את אמירתם האישית. רובם במדיה האהובה עליי במיוחד- הצילום, אותה יצירה בגללה החל וולטר את הגותו בדבר השינוי באומנות המודרנית.
חבר טוב העיר שהבעיה במדרשות לחינוך היא בהיותן מסה שלא משנה דבר, ואם אומנות אינה חתרנית וממלאת מקום של קונפורמיות אזי מה עתידה מלבד קיומה כשלעצמו?
והנה, בשני החדרים האחרונים חשנו כולנו התרוממות רוח, התעצבנו, לא הבנו, חשבנו, הרגשנו. פגשנו ביוצא הדופן.
שני החדרים הללו ועוד כמה יצירות פזורות נטעו בי תקווה של שינוי ושל אי דריכה במקום ורצון לרצות, את המדרשה, את האמנים- מורים שמלמדים את עצמם ופחות את הדרך.
ושיהיה לכולם בהצלחה.
