תערוכות חדשות: דצמבר 2019

המגזין לאמנות החודשי של שרה פלד ממליץ על תערוכות חדשות בסצינת האמנות בישראל.

\\ גלריה פריסקופ: "הארכיון הצבעוני" עירית יציב

הארון של יציב הוא ארכיון, יומן חיים, שבמשך שנים נאספו אליו בגדים. הוא מכיל שכבות של זמן ואירועים, שמהם היא מרכיבה בכל בוקר, מזה שנים, את הציור-סיפור היומי שלה. הארון הוא פלטה צבעונית שהגישה אליו היא כמו כניסה לסטודיו שיש בו חומרים, צבעים, תבניות ואלמנטים ויזואליים שבאמצעותם נבנית היצירה. כך היא יוצאת לרחוב, ולבקשתה, מצולמת על-ידי זרים במרחב הציבורי. במהלך התערוכה יציב תגיע מדי יום אל הארון  שהועתק לגלריה, תלבש את המערכת היומית ותבקש מהמבקרים בתערוכה לצלם אותה. צילומים אלה יודפסו ויוצבו בחלל התערוכה כשהם מתווספים זה לזה ויוצרים יומן-תערוכה. בנוסף, תוצג בתערוכה גם עבודת סטופ מושן חדשה בשם  HOME no LESS ,שהיא של פרפורמנס שבו יציב מציגה את תכולת הארון כשהיא נערמת על גופה.

'הארכיון הצבעוני' המרפרר בשמו ל'ארכיון הציוני' שואף להציג את פעולת הפיצוי שמקורה בנחיצות להציב את האינדיבידואל במרכז במטרה לתת מקום לסממנים של היחיד שדוכאו תוך כדי הניסיון של האתוס הציוני לבסס זהות חדשה באמצעות האחדה של הסממנים החיצוניים: קוד לבוש פונקציונלי וצנוע.

5.12.19 – 4.1.20

אוצרת: שרי פארן
ליווי אוצרותי: מרב שין בן-אלון

בן יהודה 176 תל אביב, פרטי שעות פתיחה באתר הגלריה.

yaziv

\\מוזיאון חיפה לאמנות: "עושות היסטוריה"  פמיניזם בעידן הטרנס-לאומי החל מה-21/12/2019

בעידן של "טרנס־לאומיות", בעקבות הגירה עולמית רחבה בעיקר עקב סכסוכים אלימים, נוצר שיח זהויות חדש גם בהקשר הפמיניסטי. למרות השפעת הרב־תרבותיות והפמיניזם, בעולם עדיין שולטת ההגמוניה הלבנה והגברית. רבות מהאמניות מביעות עמדה שלא ניתן להתעלם מקבוצות מושתקות ומוּדרות כמו מהגרות, נשים מהעולם השלישי או נשים שחיו באירופה הקומוניסטית לשעבר. רבות עושות שימוש בגופן ובסיפוריהן האישיים ומתארות מצב של קיום כלאיים, שמתנגד מעצם מהותו לתפיסה קשיחה של זהוּת. גם בישראל ניכרת מגמה אמנותית המבקשת להתרחק מהחלוקה לקבוצות זהוּת מוגדרות (כגון מזרחיות, לסביות, דתיות, פלסטיניות וכד'), מתוך הבנה כי הפיצול מחליש הסולידריות ואת הכוח הפוליטי.

אשכול התערוכות החדש, מציג מגוון דרכים שבהן האמניות משתמשות ליצירת מרחבים חדשים של חירות, מעבר להבחנות מגדריות מקובלות. מודגש בו כי בכוחה של סולידריות נשית לכונן סדר חדש, המתעלה מעבר לגבולות, גושים ומחסומים ומאפשר ליצור חזון אלטרנטיבי קולקטיבי.

אמנים:

טניה אוסטוג'יק (עם מרינה גרז'יניק), מאיה אטון, ביאנקה אשל גרשוני, וננה בוריאן, קת'ה בורקהארט, מיכל בלייר, רעיה ברוקנטל, יעל ברתנא, ציפי עמוס גולדשטיין, אפרת גל־נור, מאירה גרוסינגר, טליה הופמן ודגנית אליקים, נאוה הראל שושני, איזבלה וולובניק רועי ויקטוריה חפץ, אנה ים, רונה יפמן עם טניה שלנדר, שרון לוקהארט, אריאן ליטמן, יעל מאירי, ענבל מנדס פלור, ורד נסים, שירין נשאט, סטלארק, שירלי סיגל, מישל סילוונדה, ארהמאיאני פייסל, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, צ'יטקה (אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה), קלוד קאהון, אייריס קנסמיל, אסף רהט, מאשה רובין, נעמה רוט, בוריינה רוסה ואולג מאוורומטי, בוריינה רוסה, אלהם רוקני, זמיר שץ, אביגיל שקלובסקי

אוצרת ראשית : סבטלנה ריינגולד || אוצרות שותפות: רויטל סילברמן גרין, ענת מרטקוביץ', מיכל שכנאי

מוזיאון חיפה לאמנות, רחוב שבתאי לוי 26, חיפה

masha

\\ מוזיאון העיר, חיפה: דגל שחור בעיר אדומה, ואדי סליב 1948-2019

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה חדשה מאירה פרק היסטורי בחיי שכונת ואדי סליב שמשמעויותיו החברתיות נעדרות מרוב "מחוזות הזיכרון" העירוניים והלאומיים. התערוכה מתמקדת בקולות של תושבים ותושבות שחיו בוואדי סליב במחצית השנייה של המאה העשרים ומעלה אל פני השטח קונפליקטים אתניים, כלכליים ולאומיים. שכונת ואדי סליב, הנמצאת במבואותיה המזרחיים של חיפה, עברה במאה האחרונה תהליכי בנייה והרס בנסיבות לאומיות, דמוגרפיות, כלכליות ותרבותיות משתנות. השכונה המוסלמית־ערבית התפתחה מסוף המאה התשע־עשרה כהמשכה של העיר ההיסטורית בעיר התחתית. בחודשי הלחימה על חיפה התקשו תושביה הערבים של ואדי סליב לשאת את החיים באזור קרבות, ובדצמבר 1947 החלו לעזוב למקום מקלט זמני אחר. לאחר כיבוש העיר, באפריל 1948, החלו התושבים הפלסטינים לשוב, אך בטרם עזבו הבריטים את העיר התגבשה בקרב המנהיגות היהודית החלטה שלפיה יש למנוע את חזרתם לחיפה. בסדרת חוקי חירום ותקנות עירוניות וממשלתיות שינתה המדינה, תוך זמן קצר, את מעמד בתי הפלסטינים הריקים. הם הפכו מרכוש פרטי לרכוש נטוש, הנתון לבעלוּת המדינה.

עם תום המלחמה הפך נמל חיפה לשער הגירה מרכזי עבור מאות אלפי יהודים. הגל הראשון של אכלוס בתי השכונה הריקים התבסס בעיקרו על יוזמה פרטית, בעיקר של ניצולי שואה מאירופה, שפלשו לבתי שכונה בעקבות מצוקה קשה במעברות וזכו בתמיכה מסוימת של השלטונות. הגל השני, באמצע שנות החמישים, הורכב בעיקר מיהודים עירוניים מצפון אפריקה. רבים מהם התאחדו בחיפה עם בני משפחה שהגיעו במסגרת תוכנית העלייה הסלקטיבית עם עליית הנוער והסוכנות. החיבור המשפחתי והקהילתי שהתהווה בשכונה היה כה דומיננטי, עד שבאותן שנים נקראה שכונת ואדי סליב על ידי רבים מתושביה "מרוקו הקטנה". לצד החוזקות הקהילתיות של השכונה, תנאי החיים בה היו קשים. בשכונה חיו בצפיפות כ־20,000 בני אדם, שהתפרנסו בעיקר מעבודות דחק. רבים מהתושבים הסדירו את מעמדם כשוכרים וכבעלי בית מול הרשויות, אולם ההזנחה שלטה בתחזוקת הבתים והתשתיות של השכונה.

בערב  8 ביולי 1959, יעקב אלקריף, סבל במקצועו, השתכר ופרק את תסכוליו בניפוץ בקבוקים בבית קפה שבו שתה בוואדי סליב. שוטרים שהגיעו למקום ירו בו. אלקריף נותר משותק ברגליו כתוצאה מהירייה, אולם בשכונה נפוצה שמועה שהוא מת. באותו בלילה החלו הפגנות בשכונה, והן המשיכו להתקיים גם בימים אחר כך. האירוע הציף את זעמם של רבים מתושבי ותושבות השכונה על ההזנחה, על הגזענות הגלויה והסמויה ועל העלמת העין הממסדית ממצבם הקשה. האירועים בחיפה הציתו בימים הבאים שורה של הפגנות בעיירות הפיתוח ובמעברות ברחבי הארץ. שלא כמו בהפגנות הרבות שהתקיימו בשנים הקודמות בלשכות תעסוקה ומול מוסדות הממשלה, הפעם זכתה המחאה לתשומת ליבה של הממשלה. בשל החשש של הממשלה מאיבוד שליטה, מונתה "ועדת עציוני" לחקור מי עמד מאחורי המחאה ומה סיבותיה.

למעט קולות בודדים שתמכו במפגינים העיתונות גינתה בחריפות את המחאה ברובה הגדול. היא עמדה לצד הממשלה ברשות מפא"י ולצד ועדת החקירה, שהכחישו שקיימת בישראל אפליה על רקע אתני. בהמלצת ועדת עציוני, החליט ראש העיריה דאז, אבא חושי, לזרז את פינוי התושבים של שכונת ואדי סליב אל שכונות ותיקות וחדשות, שנבנו בשולי העיר. בשנים שלאחר מכן נהרסו מבנים רבים, והשכונה הפכה לתל הריסות וחורבות.

כיום לא נותרו כמעט עדויות לשכונה הפלסטינית שהתקיימה בוואדי סליב במשך עשורים רבים, ואין בה זכר לקהילה היהודית שאכלסה אותה בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. בימים אלו לובשת השכונה שׂלמת בטון ומלט חדשה וממתינה לתושביה החדשים– שכבה נוספת על חורבות השכבות הקודמות.

תערוכה זו משקפת מגוון התייחסויות להיסטוריה מורכבת ומרובדת זו ומאירה פרק היסטורי שמשמעויותיו החברתיות נעדרות מרוב "מחוזות הזיכרון" העירוניים והלאומיים. מתוך קולותיהם של תושבים ותושבות שחיו בוואדי סליב במחצית השנייה של המאה העשרים נחשפים ועולים זיכרונות אישיים וקולקטיביים של היסטוריה עירונית "מלמטה". העיסוק בהיסטוריה של השכונה "מלמטה" פותח אפשרות לשיח בין שכבותיה, בין האוכלוסיות השונות שחיו בה.

מוזיאון העיר, שד' בן גוריון 11,  המושבה הגרמנית, חיפה

amiram

עמירם ערב ואדי סליב שנות החמישים באדיבות בלהה ערב

\\ מוזיאון תל אביב לאמנות: דניאל צאל "המסיבה"

דניאל צאל הוא הזוכה הרביעי בפרס היוקרתי ע"ש לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, לשנת 2018, המוענק במוזיאון תל אביב לאמנות. צאל נולד בשנת 1985, בתל אביב, והוא חי ופועל בתל אביב ובברלין. צאל הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ותוכנית חילופי סטודנטים Städelschule, פרנקפורט, גרמניה. הציג תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בגלריות בארץ ובעולם. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו. בתערוכה מוצגים תצלומים שונים בגודל ובטכניקה, הדפסי צבע  פשוטים, תצלומי טפט גדולי ממדים וקופסת אור מונומנטלית. בכל התצלומים ניתן להבחין בצעירים עירוניים, בשנות העשרים לחייהם. כל אחד מהם יוצר עולם, עולם בודד ואישי. החזות והחזית הם העיקר: האינטימי ביותר, החושפני ביותר מוצג לראווה ומוקפא בזמן. צאל מתעכב על התנוחה, על פעולה פשוטה ויומיומית כמו ניקוי כתם לכלוך מהחולצה, תיקון גרב בתפירה, סידור שיער לפני מראה, ירידה במדרגות, קילוף ביצה ועוד. הדמויות מתעקשות, כשכל אחת מתמקדת בפעולה שלה, לייצר לעצמן שקט מוחלט בתוך הרעש שבחוץ. לצד תצלומים אלו מציב צאל עבודות מטופלות שעברו שיבוש מכוון בפוטושופ, ובכך גורם לצופה לתהות מחדש לגבי אמינותו של המדיום. הגוף האנושי, העירום, בעיקר הגברי, לרוב במצב רפוי, נבחן בתערוכה הן כצורה (ארוטית) והן כתוכן. ניכרת הקִרבה הגדולה של הצלם אל מושאי הצילום, אל מושאי המבט ואל מושאי התשוקה. במרכז החלל מוצבת קופסת אור מונומנטלית, "המסיבה", המורכבת מעשרות תצלומים של צעירים רוקדים, בסביבות גילאי העשרים לחייהם. כל אחת מהדמיות צולמה בנפרד, בזמנים שונים ובמקומות שונים במשך 5 שנים. החיבור ביניהן לתצלום אחד הוא מלאכותי. קופסת האור בממדיה יוצרת הפרדה וחיץ בין חלקי התערוכה, והופכת לאלמנט צילומי־פיסולי.

אוצרת: רז סמירה

ZAL

משחקים, 2016, דניאל צאל

\\ מוזיאון תל אביב לאמנות: "אם בלילה חורפי עובר אורח"תערוכה קבוצתית, 17.12.2019

התערוכה הקבוצתית במוזיאון תל אביב לאמנות, שואלת את שמה מכותרת ספרו של איטאלו קאלווינו,  שיצא לאור ב-1979, לקראת סוף חייו של הסופר האיטלקי (1985-1923). "אם בלילה חורפי עובר אורח" נכתב כמעשה שוטטות בקריאה, במהלכו מוביל אותנו הסופר דרך עשר פתיחות' לעשרה סיפורים שונים שנשארים לא גמורים. הוא פונה אלינו בגוף שני והופך אותנו, הקוראים, לא רק לבני לוויתו במסע הספרותי אלא ממש לגיבורים של מסלול הקריאה. בהשראתו, מזמנת התערוכה "אם בלילה חורפי עוברת אורח" הצעה להתבוננות. הצופה (כלומר, את, או אתה) מוזמנת ללכת לאורך, מול, לצד ומסביב לארבע-עשרה יצירות אמנות, שנוצרו על ידי עשרה אמנים. שניים מהם חיו ופעלו במאה ה-20, האחרים חיים ופועלים בתחילת המאה ה-21. חלקם מוצגים לראשונה בארץ.

בין העבודות: עבודת סאונד של מירוסלב בלקה; פסל של אוגו רונדינונה ופסל של אורס פישר; ציור של הנרי טיילור שצויר לאחרונה בדקר, סנגל; עבודה של ראשיד ג'ונסון העשויה מסבון שחור על אריחים לבנים; שלוש עבודות חדשות של אדם פנדלטון, ביניהן מיצב ציורי המורכב מ-30 חלקים; ציור קטן על נייר קרוע של ז'אן-מישל בסקיאה.

אמנים: מקס ארנסט – ז'אן-מישל בסקיאה – מירוסלב בלקה – מייקל ג'ו – ראשיד ג'ונסון הנרי טיילור – אדם מקיואן – אורס פישר – אדם פנדלטון – אוגו רונדינונה

אוצרת: רותי דירקטור

Jean Michel Basquiat

Jean Michel Basquiat Figure with Blue Head 1983