בשנים האחרונות אני זוכרת פחות ופחות חלומות שחלמתי בלילה. אולי זה בגלל שאני כבר לא ישנה כמו פעם, מנת חלקן של נפלאות גיל המעבר יחד עם אסופה של מחשבות טורדניות שמתגנבות לי מתחת לפוך ודוחפות לי מרפקים באלכסון. ובכל זאת יש חלום אחד שחוזר על עצמו בכל מיני ווריאציות שאני תמיד מצליחה להיזכר בו, שבו אני במרוץ נגד הזמן כדי להשלים את בחינת הבגרות החסרה שלי. בדרך כלל זו הבגרות במתמטיקה, אותו מקצוע מעיק שהייתי בו טוטאל לוס, אבל לפעמים מקצועות כמו אנגלית ותנ"ך מתערבבים ומככבים אצלי בתודעה. המשותף לכולם: התחושה שאני חייבת להשיג את הסטאמפה כי בלעדיה לא אוכל להתקדם.
בתוך החלום שלי תמיד מככבות שתי דמויות ראשיות: אני, שמתרוצצת כמו עכבר מעבדה כדי להספיק להשלים את הבחינה החסרה ואני, שמתבוננת מהצד כמו מספרת הסיפור הכל-יודעת שמכינה את עצמה מראש לרגע שבו אני שוב הולכת לדפוק את זה. ובכל פעם מחדש, בסוף החלום, בשלב שמרגיש כמו שניות לפני שאני מתעוררת, אני נזכרת שכבר יש לי תעודת בגרות וגם תואר ראשון ושני ולא מבינה למה בזבזתי כל כך הרבה זמן בלרדוף אחרי משהו שכבר יש לי.
שנים שאני מנסה להבין למה דווקא החלום הזה חוזר על עצמו. היום, יום הולדתי החמישים ואחת, נדמה לי שסוף סוף פיצחתי את התעלומה: אני במסלול ישיר לאוטודידקט, והוא לא ייגמר לעולם.
לפני כמה שנים נפרדתי מכל תעודות חיי ועזבתי את הקן המקצועי הנוח והמוכר שהושיב אותי על כיסא מרופד, כתר כתרים לראשי, שר לי שירי הלל ובהדרגה ייבש וקמל את נפשי. ביום שהלכתי הנשמות הטובות הלכו רכיל והתפללו לרגע שבו אפול. וכמו נבואה שמגשימה את עצמה נפלתי חזק, יותר מפעם אחת, וזה כאב. פייר, יש מצב שאם הייתי יודעת מראש את מחירי הנפילות, אולי לא היה לי את האומץ ללכת.
אלא שהנפילות האלה היו עקומת הלמידה הכי חדה והכי משמעותית שלי. אחרי כל נפילה למדתי לקום, לנקות מעלי את האבק, לשים פלסטר ולהמשיך ללכת; לעצור, להתבונן, לשאול מה לא עובד ולשפר עמדות; ליצור יש מאין, להתמסר לרעיונות ולאנשים ולפעמים גם לפגיעות ולשבריריות של עצמי; לנהל קונפליקט, לאפסן את האגו במרתף כדי להיות חכמה במקום צודקת, לאחות שברים ולשמור על המרחב המקודש שלי בדרך. להוקיר את רשת התמיכה שלי, לשמוח בשמחת היש ולחיות מתוך ענוה. יותר מכל למדתי מהן המתנות שלי, איך להציע אותן לעולם ואיך לגעת בחייהם של אחרים.
בגיל חמישים ואחת אני סוף סוף מבינה שאת התעודות והתארים מחיי הקודמים החלפתי בלימודים ביחידה ללימודי חוץ של החיים. במסלול הישיר לאוטודידקט בו בחרתי, תעודת הבגרות שלי נרכשת בהדרגה ואת שכר הלימוד אני ממשיכה לשלם בתשלומים צמודי-מדד, בכל יום מחדש.
[youtube WuQRQI5kWvI nolink]