תסגור ת'טלפון הסלולרי בזמן הטיפול

השארתי כמעט הכל מבולגן. הכנתי רק את מה שדחוף, דחיתי תור במשרד הפנים, הספקתי עוד לשלם לחברת חשמל , הבית הפוך וצריך לסדר את הדברים. לפני כל דבר יש לי שעה עם הפסיכולוג כדי לנסות לסדר את הבלגן הרגשי. אלוהים – לפחות יהיה לי שקט ואף אחד לא יצלצל בשעה הזו….

בחורה עם מחשב נייד

אני יושבת בשעה השבועית שלי אצל הפסיכולוג. ממשיכה את רצף המצוקות של שבוע שעבר – בשבוע אפשר לצבור הרבה מאד מצוקות וגם לספר על המשפחה הבלתי מתפקדת. אני מתחילה לשתף אותו בסידורים הבלתי נגמרים, הבנקים ולמה דברים נראים כאילו אני מנהלת את העולם ובעצם אני בנאדם פשוט שבקושי מצליח לנהל את עצמו ברמה מסויימת של סבירות בתוך המשפט הזה אני שומעת את הרטט של הסלולר שלו ותנועת הגוף החדה שלו כדי לסגור את המכשיר ולהתנצל במהירות. עושה רושם שהוא רוצה למחוק את העניין מסדר היום.
בוא אני אעשה לך את זה יותר קצר. אתה מזנק במהירות שזה דבר יוצא מן הכלל בפני עצמו, מראה על גמישות (אני מניחה שגם מחשבתית), אבל אין מה לעשות – אותה שנייה שבה נשמע הרטט, שינית בחדות את שפת הגוף שלך, שלחת יד לכבות את הסלולר וטרחת להתנצל (כמיטב המסורת הפולנית) באותו זמן – שמת ברקס לרעיון שהיה כבר מובנה אצלי ועכשיו אני בעצם לא יודעת אם להתחיל מהתחלה או מהמקום שאני זוכרת או פשוט הלאה …..
זו לא התלבטות פילוסופית – היא ממש שאלה טכנית. הזכרון שלי הוא זכרון של עכבר ברוורס ולכן קשה לי לחזור לאותו מקום שבו הייתי ואני צריכה איזה סוג של עזרה בדמות שאלה : אז איפה היינו או עד לאן הגעתי….- אתה אף פעם לא תוכל לומר לי איפה בדיוק הייתי מבחינת תחושה או מבחינת מקום ולא מפני שאתה לא רוצה אלא מפני שאתה לא יכול. הדבר היחידי שיכולת – לדאוג שהסלולר יהיה סגור (לא על רטט) או שלא יהיה בזמן טיפול.
זה לא נאמר ממקום של חוסר כבוד. הדברים נאמרים ממקום של כבוד אלייך ואליי. טלפון סלולרי עבורי הוא עוד חפץ שצריך להשתמש בו  ולא צריכה אותו בזמן טיפול. אני באה אלייך כדי שתוכל להקשיב לי, כדי שתהייה מרוכז בי ולא בצרחות של השכנים, לא ייקראו לך מלמטה ולא יחפשו אותך בסלולרי. דחוף ? קורה. תדאג רק לומר שאתה עלול לקבל שיחה ולכן הקו נשאר פתוח – אל תשאיר לי את זה פתוח כאילו אתה ראש הממשלה ואני אורחת אצלך. לא. אני לא מסכימה לתנאים האלה.
זה מפריע לי גם אם אני מדברת שטויות. זה קוטע את המחשבה הבסיסית שלי שאני צריכה לגייס כדי לדבר על המשפחה הבלתי מתפקדת שלי – שזה נושא בעייתי בבסיסו. אני לוקחת את הזמן שלי, אני מנטרלת את עצמי מכל מה שמסביב כדי להיות מפוקסת בעצמי – אם פירגנתי לעצמי את השעה הזו – אני רוצה שהיא תהייה שלי. בלי רעשים ברקע. רעשים יש לי מהכביש, מהשכנים –  אני צריכה שהשלטר של הרעש הפנימי שלי ייכנס לפעולה ויעזור לי להוריד את הרעשים מסביב.
אני מבינה (לא באהבה גדולה) שזה חלק מהחיים, זו עוד משבצת שלאן שלא תלך תמצא את המכשיר הזה בפעולה. יש מקומות שאני בוחרת / צריכה להיות שם ולא מעניין אותי הרינגטון של הסלולר – החיים לא סטריליים והם מלאי רעשים. ככה זה. אבל… שעה טיפולית לא צריכה להיות כזו בשבילי – אני צריכה שקט חיצוני ופנימי. אני באה אלייך כדי שאני אדבר (בשקט פנימי עד' כמה שאפשר) ואתה תקשיב. זו בערך החלוקה ביננו. לא צריך מתווכים – בדמות סלולר. אנחנו לא אוייבים ולא צריך או"ם או גדר באמצע. אני מסתדרת טוב ואם אני צריכה אתנחתא – אני אומרת.
גם ככה אני מדלגת בין המכשולים הפרטיים שלי ובין אלה של החיים. בין הצעקות של "למה" או "אמרתי לך" או סתם תחושות שהייתי רוצה לחלוק – אבל לא עם מישהו קרוב מדי – צריכה מישהו שיוכל להקשיב ולפעמים אני צריכה את השתיקה שלו בתור תשובה ולפעמים אני צריכה לשמוע במילים. אני צריכה את הריכוז הזה, והרעש הזה מקמט לי את הריכוז ומעיף אותי, את המחשבות והרגשות לכל הרוחות.
אני לא יודעת מה עובר לך בראש כשאתה סוגר את הסלולר שלך בזמן שזמזם לו חרישית (אעלק חרישית), אולי יש לך אשליית "כיביתי וזהו" – אבל הדבר הקטן הזה הרעיש את החדר ואותי מאד. תשמע – אף אחד לא צדיק וגם לי זה קורה (אבל אני ממש ממש משתדלת שלא) – אבל דווקא במקומות כמו טיפול פסיכולוגי שזו סוג של התפשטות מילולית בעירום, במקום שאני מרגישה כל כך פגיעה כי חלקתי מילים ותחושות אישיים כל כך נשארתי מרגישה חשופה ולא מוגנת.לא רצית את זה, נכון?
חדר הטיפולים בשבילי אמור להיות אי של שפיות. שקט , רוגע, שלווה שבתוכם אני יכולה לשייט בשקט או בסערה ולדעת שאתה סוג של עוגן לשעה. שאני יכולה לשוט גם אם הים סוער כי אתה שומר על המילים והתחושות שלי, שאני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את המקום שאני כל כך, כל כך לא רוצה להיות אבל אתה תעזור לי להגיע – אני יכולה לעשות את זה רק בשקט מוחלט – כל רעש ולו הקטן ביותר (ואולי זה נשמע דבילי) מקמט את המטרה שבשבילה אני אצלך. נכון, באתי גם כי נחמד וצריך את האתנחתא הזו  וגם כי בדרך כלל אני צודקת..:) אבל גם באתי כי אני יודעת שאתה ערסל הבטחון שלי וכל רעש חיצוני מוציא אותי מהמקום הכל כך עדין שהיייתי בו באותה שנייה.
כשאני אצלך – תן לי להיות אצלך. אצלך נטו. אני רוצה לדעת ולהרגיש וחשוב לי נורא שתבין שאני שם כדי שתעזור לי לדלג או להתגבר על המכשולים בחיים שלי. אל תשים לי עוד מכשול בצורת רינגטון של סלולר בשעת הטיפול שלי.