אם היו אומרים לפני שבע שנים, כשנודע לי שאני בהריון עם תאומים, שבעוד שבע שנים אביט על הקיר בסלון בייתי
ואראה תמונות של למעלה מעשרים מסעות ברחבי העולם שאעשה עם ילדיי, עוד טרם הגיעתם לכתה א׳, לא חושבת שהייתי מאמינה. כיצד זה יתכן??
השנה 2018. אני לוקחת עט ודף ועושה עם עצמי חושבים, מה נעשה בסוכות. זה עוד שלושה שבועות.
אני אוהבת ככה, לחשוב עם עט ודף. לראות מה יוצא מהאצבעות והוא כתוב ברור על הדף שלפני.
חשבתי שיצא משהו כמו: טיול במדבר. או אולי…ניסע צפונה. אבל מצאתי את עצמי כותבת: שבועיים בהודו! זה בדיוק מה שבא לי.
זה לא היה לי קל, לקבל את מה שכתבתי. את כל הודו: הבגדים, הקטורות, התכשיטים והמוסיקות נתתי מתנה מזמן מזמן.
איפושהו, תמיד קויתי שיגיע היום בו אוכל לחלוק עם ילדיי את המקום בו אני בעצמי למדתי כל כך הרבה על החיים.
קויתי שגם להם זה יקרה, שגם הם יקבלו את אינסוף המתנות שאפשר לקבל שם בהודו, וששום מדינה באירופה, עם כל הקסם האסתטיקה והקלאסיקה- לא יכולה להעניק לך.
מתישהו…נסע יחד להודו. זה מה שחשבתי. אבל פתאם זה היה כתוב על הדף שלפני. וסוכות- זה עוד שלושה שבועות!
אז מה? כן? לא? כן? לא? נוסעים! שלושה שבועות אחרי כן, אני עם תרמיל קטן של תרמילאית מנוסה, ושני גיבורי הקטנים גדולים עם תיק בית ספר על הגב, בדרך לבומבי,
לדלהי, לרישיקש ולהימאליה! אנחנו מזנקים לספר האגדות. אני נרגשת מאוד. לא הייתי מודעת לכמה שהתגעגעתי ופתאם הכל מציף.
הזכרונות משמונה מסעות קודמים שעשיתי בעבר בהודו.
אני יוצאת למסע עם ילדיי בלי הנחות: תרמילאים. מפגש ישיר עם הרחוב, נסיעות בריקשה, ברכבת, באוטובוס מקומי. ישנים רק בגסטהאוס מקומיים, מתקלחים בדלי מים,
ומשתתפים בדראמה המקומית. אין כמו הודו לספק לך גשם זלעפות של חוויות מפתיעות: באמצע הרחוב הסואן הולכת בנחת פרה, פתאם לא רחוק מאיתנו רצה חזירה ומאחריה חזירון תינוק.
וחבורת קופים משתוללת קופצת מגג לגג מעליך. הריחות המאכלים האנשים- הכל שונה. ילדיי המנוסים בטיולים בעולם לרגע בהלם. איפה אנחנו?
אם רצית להעניק לעצמך לילדיך אוצר של חויות משותפות- צאו למסע. אל תרפדו את עמכם בטיול מאורגן מדי, צפוי מדי, בו המדריך יפתור לכם את כל הפלא והקושי שבהגעה למקום חדש.
לקלות שכזו יש מחיר גבוה. לעומת זאת, אם תצטרכו להתמודד ביחד, לקחת החלטות, להתגלגל בדרכים, לשוחח עם אנשים מקומיים ועם טיילים מכל העולם, אין ספק- לא תשכחו זאת לעולם.
אנחנו מגיעים לרישיקש. פסלים הודים ענקיים מפעימים את הדימיון של כולנו. רחצה בגנגס היא לא רק מרעננת אלא גם טקס וחיבור לאלה גנגה.
לתדהמתי אני רואה את ילדיי מתחברים, מבינים, ומעמיקים. יש לה להודו את הדבר הזה – היא סוחפת.
יש לנו זמן, ומרחב לפגוש אנשים מכל העולם. ואת עצמנו. בארץ אף פעם אין לי זמן לשוחח בנחת עם אנשים. פתאם אני משוחחת עם תרמילאים אחרי צבא,
עם משפחות מטיילות ומשפחות שחיות בקביעות בהודו. אנשים שעושים לעצמם חירות וממציאים חיים אחרים. יש זמן ויש מקום.
אנחנו מציירים ביחד מנדלות, נכנסים לבית ספר למוסיקה וטועמים שיעור במוסיקה עם כלים הודים שהילדים מעולם לא ראו. אנחנו קוראים ספרים ביחד, אנחו בתוך זמן אחר.
הבנים מצלמים ועורכים לעצמם בטבלט. מספרים את סיפור הדרכים. הבלוגריסטים הטבעיים של הדור הצעיר…
ואם לא די לנו בזאת, אנחנו יוצאים לטראק של ממש במרומי ההימאליה.
עם מוט הליכה ביד אנחנו מטפסים עם מדריך נפאלי לגובה 3800 מטר. ושם ישנים. קרוב לאלוהים מתחת לקרחון. איזו חוויה!!!
הילדים לומדים לנשום לאט ועמוק וללכת בזהירות בגבהים. בלילה נפרשים שמי ההימאליה שאין כדוגמתם בעולם כולו.
זה כל כך מדהים – ריבוי הכוכבים, שאני מתקשה להכיל את הקסם והעצמה.
הזכרון לא כיזב, שווה לעשות את כל הדרך, בשביל לילה אחד מתחת לשמי ההימאליה.
אני חושבת על זה, מה כבר אפשר להעניק במתנה לילדים של היום? הרי כל מה שקשור למציאות וירטואלית הם מכירים ושולטים טוב ממנו.
תעשו איתם מסע. קחו תרמיל, צאו לדרך. את המסע הבלתי נשכח שלכם, אולי לא תעשו במתקנים שמדמים מציאות בדיסני…
אולי במציאות ההזויה הצבעונית והאמתית של העולם הגדול.
כשאת חוזרת מהודו את צריכה להפנים, להידהם בעצמך מהעובדה שאכן זה קרה, לנוח קצת ולראות לאן זה לוקח אותך הלאה.
עברה פחות מחצי שנה, ובשבת יצאנו למסלול מדברי בנחל צאלים. כשעצרנו לקפה על גזיה הרעיון פתאם צץ בתודעתי: קחי עוד אנשים אתך למסעות בעולם. כך שמעתי
מה? תמהתי. לאן?
תתחילי מהודו. שמעתי את הקול הפנימי של אומר.
כך נולדה התרמילאות החדשה לכל גיל. כן. אנחנו יוצאים למסע חדש. ואפשר להצטרף.
נשמח שיהיו גם ילדים, וגם מבוגרים עם עיניים נוצצות וחיוך. כאלה שמוכנים להפתעות, לתרמיל קטן, ללמידה מחוכמת הדרכים, לרגעי ההתפעמות, לחבורה תומכת, ולרגעי השקט של ההרים.
לאנשים שואלים ולא רק עונים, לאנשים שמקשיבים לחיים. את באה? הנה הפרטים על המסע אל מקורות ההשראה.
