את אמיר לא באמת הכרתי, לא פגשתי בו מעולם, לא דיברתי איתו. רק פגשתי בו כמו רבים אחרים דרך מסך הטלוויזיה. דרך אותו סרט מרתק שגילה אדם רגיש אמיץ וישיר וכנה. קיוותי שאוכל לפגוש אותו במצעד הגאווה, בעוד שבוע וקצת בירושלים. רציתי להגיד לו כמה אני מעריכה את מה שהוא עושה. איך כמעט בפשוט הראה לכל מי שהיה מוכן להביט, כמה טבעיים ונכונים הם חייו. הוא החליט לצאת מהארון אחרי הרצח בבר נוער, אותו אליל בנות צווחניות, סיכן את תדמיתו, על מנת להיות דמות חיקוי לנערים ונערות במצוקה אמיתית, לתת להם את האומץ את הגב ללכת בעקבותיו.
פעמים רבות אנשים חושבים, שהיציאה מהארון היא מעשה חד פעמי. שאם כבר יצאת מהארון, על אחת כמה וכמה אם אתה מפורסם ועשית זאת מעל גבי דפי העיתון, אז זהו בזה הסתיים המסע. למרות שלמעשה היציאה מהארון היא כמעט מעשה יום יומי, התמודדות מול אנשים ומצבים שונים בכל פעם מחדש. פעמים רבות אנשים חושבים שאם אתה מפורסם אז האפליה לא חלה עליך. למעשה ככל שיותר אנשים ידועים יוצאים מהארון אז התחושה היא שהבעיות הסתיימו, שמעכשיו הכל טוב ואין סיבה להתלונן. אבל לצערנו הדרך עוד ארוכה.
ואם אמיר בחייו רצה להילחם על הזכות לחיים, על הזכות הבסיסית להורות. אני רוצה לדבר על כך, שעבורנו, גם על הזכות למות עלינו להילחם. על הזכות בסיסית נוספת, למות כפי שחיינו. אני מניחה ומקווה שאמיר דאג לבן זוגו, לבעלו עוד בחייו. אבל עצם העובדה שהוא צריך היה לתכנן את זה, בצורה מהודקת יותר, מדוקדקת יותר, מראה את הפער בין הרצוי למצוי. בין המציאות, לבין התמונה הוורודה שמוצגת לעיתים.
סבתי וסבתי נקברו האחד ליד השני, כאשר גדר אבנים קטנה מחבקת את שני הקברים מציינת לנצח את הקשר ביניהם. אבי ואמי נקברו בקבר משותף ביחד תחת אבן אחת. אף אחד לא הרים גבה, לא שאל שאלות, לא הציב אולטימטום או קבע עובדה. בפני כל מי שהיה אחראי על הקבורה היה ברור שבני זוג מקומם ביחד. אבל עבור אמיר וינאי זה לא מובן מעליו. בבית קברות "רגיל" (כי בארץ רגיל זה דתי) אמיר וינאי לא יוכלו להיקבר ביחד (ואני מאחלת לינאי חיים ארוכים ביותר ביחד עם בנו המתוק), כדי שאמיר וינאי יוכלו להיקבר כפי שחיו, ביחד, עליהם היה למצוא מקום שיאפשר זאת, בית קברות חילוני (שלא ממומן ע"י המדינה), לשלם כסף רב, במקום שאינו בהכרח קרוב למקום מגוריהם. כי גם במוות אין למעשה שוויון אמתי וחוסר השוויון לא מסתיים רק בבית הקברות (שוב אני מוצאת עצמי חושבת כמה חשובה ההפרדה בין דת למדינה, כמה חשוב היה לאפשר קבורה חלופית לא דתית לכל אדם).
ינאי בן זוגו של אמיר, עלול להיתקל בקשיים, מלבד ההתמודדות עם האובדן והאבל, ישנם קשיים אשר בני זוג הטרונורמטיביים כבר לא נתקלים בהם. אלמן סטרייט זכאי לקצבה, ללא שום שאלה, בן זוג הומוסקסאלי אינו זכאי אוטומטית לכך. בנם המשותף (שביולוגית הוא בנו של אמיר) יישאר אצל אביו האמיתי היחיד שנשאר לו, אבל לפי החוק הוא למעשה לא בנו, ויכול היה להילקח ממנו (אולי לאימוץ ע"י משפחה ללא מטען או חריגות) . למעשה לפי חוקי המדינה הוא כמובן לא בן זוג "אמיתי" ואם המשפחה הייתה מתנגדת, לא היה לו אפשרות להיות חלק בהחלטות על הטיפול בבן זוגו האהוב. ורשימת הקשיים ממשיכה, וממשיכה.
המוות של אמיר הוא מצער, מיותר . אבל אולי, כמו בחייו, אמיר, יוכל להיות מי שמאפשר את הדרך אל מחוץ לארונות. כמה ימים לפני הטרגדיה, אמיר קרא מעל כל במה אפשרית לשינוי חוק האימוץ המקומם. הוא היה חלק ממאבק שהתעורר, לדרישה של זכויות, לא אחר כך לא בעתיד. אלא עכשיו . הוא הרגיש כמו רבים בקהילה, כי שוויון צריך להיות בכל תחומי החיים. אחרי לכתו התפרסמה עצומה המבקשת להקדיש לזכרו של אמיר את המאבק למען שינוי חוק האימוץ. אנא, הצטרפו לעשרות אלפי החותמים עליה: עצומה- לקרוא לחוק האימוץ החדש על שמו של אמיר פיי גוטמן
אמיר, אני מקווה שתמצא מנוחה נכונה, אין ספק שמגיע לך, אני מקווה שדברי לא גרמו צער למישהו מקרוביך, תקופה קשה עומדת בפניכם, אני שולחת לכם חיזוקים ומקווה שתמצאו נחמה באהבה שיש בכם.