שוב צרחות וצעקות מהבית הצמוד, נשמעת צעקה ולאחריה המון בכי, כמה דקות לאחר מכן היא מגיעה אלי, היא בת ארבעים פלוס ואני בת חמש וטיפה. היא יושבת לידי מתייפחת ואני מנגבת לה את הדמעות ומחבקת. שטף בלתי פוסק של מילים שאת רובן אני גם לא מבינה, ואני מחזיקה לה את היד עם יד אחת בעודי מציירת על העפר עיגולים עם היד השנייה, עד שהרעד פוסק וגיבוב המילים מתחיל להישמע הגיוני למוח הצעיר שלי.
"תודה" היא אומרת לי "בבקשה אל תספרי, אני כבר בסדר."
חיבוק אחרון והיא חוזרת לחיים שלה ואני להכין עוגיות בוץ. אני סוגרת בקופסא קטנה את הזיכרון האחרון יחד עם עשרות נוספים שלה, בחלק היא צוחקת באחרים היא בוכה, אבל זאת הקופסא שלה ולא שלי ולכן אני גם לא קופצת לבקר בה, אני שומרת סוד, לא מתקנת אותו. היום לצד הקופסא שלה יש עוד אלפים.
ההרגשה בלב ובמוח והתחושה בגוף הובילו אותי להבין מגיל צעיר שהעולם הזה הוא לא ידידותי במיוחד, הכאב נמצא בכל פינה ולא משנה כמה תיזהרי, הזאב יגיע גם אליך. תמיד.
אבל איפשהו שם בתוך אביגל, יש אור, והוא לא קטן ויש לו כוח עצום ואני לומדת שאנשים נמשכים אל האור הזה, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אבל כולם משתוקקים לטעום, אפילו לכמה דקות את האפשרות שיכול להיות טוב יותר. שיש סיכוי שהשחור שהם נמצאים בו כרגע לא יהיה שם לנצח, עיר מקלט ולו לכמה רגעים. שיש תקווה לקום בבוקר בלי שיכאב, שאפשר להחליף מקום עבודה, שאפשר למצוא תחביב שירחיב לך את הלב והדעת, שאפשר להיכנס להריון ושאפשר גם להיפטר מגלי חום בגיל המעבר ושאת יכולה לזהור מבפנים ומבחוץ.
אבל אנחנו לא עושות את הצעד הזה עד שאנחנו מרגישות שאין ברירה.
זאת אף פעם לא "סתם מיגרנה" או "הקמטים סביב העיניים מציקים לי" או "אני מרגישה שהזקנה קפצה עלי", כשאנחנו מתחילות לשוחח אני מגלה את כאבי הילדות שמסתתרים בגוף, העומס היומיומי, הפלות שאסור לדבר עליהן או לידה שקטה, פגיעה בגוף ובנפש, וכל כך הרבה משמעות שמסתתרת מתחת לשגרה. עם השנים למדתי לפרום את הקשרים האלה, לפרק ולהאיר נקודות מסוימות או לעזור לשחרר אחרות כדי שבסופו של דבר האור שלך יקרין החוצה.
למדתי איך לנתב את החיוביות, האנרגיות, הסבלנות, וההקשבה לרמה של מומחיות, ולהבין מה השתבש בדרך ואיך לתקן.
לכל דבר יש משמעות בחיים שלנו, למילים, למעשים, לזיכרונות וחלומות הכול משאיר חותם על הגוף והנפש שלנו וברפואה הסינית הקסומה אין הפרדה בין גוף ונפש, ושם הבנתי שהגעתי הביתה.
מוזמנות לעקוב אחרי,
אביגל