"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"

היא התקשרה אליי בקול עייף, מתוסכל ושאלה אם אני עובדת עם נוער.
היא התחילה לספר על ההורות שלה בקול מהוסס, כאילו לא סומכת על עצמה.
יש לה ילדה מופלאה,
ערכית, מצליחה, בת ואחות נהדרת
"ילדה טובה, רחוקה מכל הבלגן ברחובות של הנוער".
הקשבתי.
"משהו אני עושה לא טוב, ואני לא יודעת מה".
שתקתי.
היא עובדת פעמיים בשבוע עד אחת עשרה בלילה.
אחד החוקים שלי בבית הוא שבאמצע שבוע היא חוזרת הביתה עד 00:30.
אתמול אני מתעוררת בשתיים בלילה, הילדה לא בבית,
לא עונה טלפונית ואין לי הודעה ממנה בווטסאפ.
הוטרפתי מדאגה. ראיתי את כל הסרטים השחורים שהיצ'קוק עוד לא כתב.
במשך 20 דקות לא ידעתי מנוחה – חייגתי וחייגתי, נכנסתי לרשתות החברתיות,
אפילו לאתר החדשות נכנסתי. שום סימן.

בשעה רבע לשלוש! 45 דקות מאז הטלפון הראשון שלי!!!! היא ענתה.

לנשום. הכל בסדר. לשחרר את הכיווצים בבטן.
להרגיע את אלוהים – הוא יכול לחזור לשמור על אחרים. לנשום.לנשום.לנשום.

קבענו להיפגש. הבטחתי לעזור. הבטחתי להיות שם איתה.
בהתמודדות, בהבנה, בבדיקה, בגבולות , בשינויים, ברגעים של אמא מתבגרת –
גם אמא, גם למתבגרת וגם אמא שמתבגרת.

נפגשתם עם השעות האלו?
פגשתם את הגבולות שלכם אל מול שלהם?
מצאתם את עצמכם בודקים את עצמכם והתגובות שלכם בשעות הקטנות של הלילה?

סגרתי איתה את השיחה.
האמא הזו נכנסה לי ללב. מכירה אותה מקרוב. מצאתי אותה בי.
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" – הוא ידע על מה הוא מדבר.

_______________________________________________________________________
מירב ארגמן,
אמא לשלושה בכל הגילאים –
בת כמעט 18 שאיתה אני עוברת את כל הגילאים,
בת 12 שנמצאת בגיל ההתבגרות כבר 4 שנים,
ובן חמש שחושב שהוא בגילן.
מאמנת הורים וצעירים,
לחיים טובים ביחד ולחוד.