תמונות משפחתיות

בחורה עם מחשב נייד

הבוקר הקדשתי זמן איכות עם אבא שלי.

תמיד היו לנו נושאים משותפים ועכשיו אפילו יותר מבדרך כלל. מצאנו עצמנו מדפדפים יחד בקלסר זכויות לחולים אונקולוגיים, משווים בין הביופסיות שעברנו. לי אין את שלו ולו אין את שלי ואנחנו לומדים מה כל אחד מאיתנו עובר. העברנו חוויות מהבדיקות הזהות שעברנו ולמדתי ממנו מה מצפה לי מחר בMRI כשאני תוהה לעצמי בשקט, איזה וריד יהיה כחול הפעם.

אבא שלי איש אמיץ, למוד מלחמות ומלא חכמת חיים והפתיע אותי לגלות שגם הוא, כמוני, סבל מאד מכאבים בהחדרה של היוד לוריד בבדיקת הPET CT.

לרגע הרגשתי שאם איש הברזל שגידל אותי מרשה לעצמו לספר לי שהוא כמעט אמר "איי", ואז חשב לעצמו, שאין מצב שהוא עושה שום ציוץ או תזוזה שיהרסו את הבדיקה הזו, שזה הזמן לעמוד איתנים, שזו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש כשאותו כאב עבר לי בוריד (ראו הוכחה בפוסט קודם).

תהיתי לעצמי אם גם מחשבות עוברות בגנים, כמו סרטן.

 

מצאתי את עצמי מתעצבת לראות תמונות משפחתיות שלי עם אישי וילדיי.

אני יודעת שאני לא אמות, לא מהסרטן בכל אופן. סיכמתי את זה עם עצמי והחלטתי חד צדדית לחתום את הנושא בשלושה עותקים.

חתמתי כאן, כאן, וכאן.

אבל משהו בתמונות המשפחתיות שלנו מחייכים בטיולים, לא יודעים בכלל מה ממתין לנו מעבר לפינה, זו מחשבה מאד מעציבה.

תהיתי מתי נחייך ככה שוב. נטולי דאגות, מלאי חיים, לחיים אדומות וסמוקות מהמסלול ומהשמש, כוחנו בגופנו ואושר קורן מהפנים.

קשה לי הידיעה שלא ברור מתי המסע הזה יסתיים. זה חלק מהעובדה שאין לי מנגנון לדחית סיפוקים. נולדתי ככה, נטולה ממנו.

מופתעת שבפענוח של סריקת הPET CT לא רשמו שחסר לי מנגנון כזה בגוף.

גם אבא שלי כזה. כנראה שגם זה עובר בגנים. ואפילו שהוא לא יעבור כימו, סביר ששנינו בבוא העת נסתובב קרחים.

המחשבות על הקרחת נשאו אותי לביקור אצל הספר במסגרת תוכנית "הכן עצמך לכימו".

מתחילים להיפרד מהשיער בהדרגה, כל פעם קצת.

מתחילים להיפרד ממי שהייתי עד היום, כל פעם קצת.

מכל תלתל ומכל טלטלה, כל פעם קצת.

כל פעם קצת.