תמונות מהעבר

את פגישת ההיכרות שלנו אנחנו מתחילות מנקודה שרלוונטית לחיים שלי היום.

מיכל שהם שביב, בקולה המלטף, עם שיערה הפראי לא שיפוטית, נעימה, מקלפת אט אט קליפות קשות וסדוקות וחושפת את הזכרונות שהיינו רוצים להדחיק. הפוטותרפיה הוא טיפול רגשי. עובדים על תכנים פנימיים, מעלים אותם למודעות. הוא עוזר לסילוק הדחקות והכחשות, מאפשר נגישות ועבודה איתם.

השיח הוא במילים והתוכן הצילומי מחליף אותם לעיתים. התהליך מורכב ועדין שמתאים למי שמוכן לעבוד עם עצמו ולהתפתח.

העבודה התחילה עוד לפני שנפגשתי איתה. בשלב בחירת התמונות. היא שלחה אותי להעביר לה תמונות, והתהליך התחיל כשנברתי בארכיון שלי.

חלק מהתמונות הן מהעבר הרחוק וחלקן יותר חדשות. עברתי על פני תקופות מחיי כילדה, כנערה ומחיי הבוגרים, דליתי תמונות מהמחשב בפינצטה. סריקה של סרט חיי לקראת הפגישה. לכל תמונה יש קול משלה מסתבר, והיא יכולה לספר סיפור. כל הגילגולים שלי נפתחו והזכירו תקופות שונות. לכל תמונה פסקול משלה – מוסיקה, אפקטים, מלל, ורגש מאוד גדול.

בחרתי תמונות מתוך ארכיון המחשב, ובנוסף מאלבומים אצל ההורים. האלבומים שלי, אלו שסידרתי במהלך השנים לא אצלי. שש שנים של אחסון, מאז שעברתי להוריי כל החיים שלי במחסן.

יסמין כהן, משקפיים ורודים

שמנו לב שיש תקופות שלמות שבחרתי לא להביא. מיכל מבקשת ליצור בתוך הקטיעה חיבור ורצף. יחד איתה אני מנסה להדביק את החלקים. טראומות ומשברים ומעברים עושים קטיעת רצף. תמונות שחסרות כאן ושהשמטתי במכוון נוכחות ומדוברות גם הן.

הטיפול יוצר התבוננות ממעוף הציפור. כל תמונה היא עולם שלם ועבודה על כל תמונה מגיעה מכיוון אחר. התמות של אמהות, משפחה חברות וזוגיות מכל ההיבטים.

אנחנו לאט לאט מחברות בין יסמין היום ויסמין של לפני שנים. אנחנו מדברות ומפייסות את מה שמחבר בין כל החלקים.

מה למדתי על עצמי?

נאמנות לעצמי

שנים רבות ריציתי את הסביבה רק לא את עצמי – מאז שאני זוכרת את עצמי עשיתי דברים שלא היו תמיד לטובתי. היה חשוב לי מה אחרים חושבים. רציתי להיות אהובה על כולם. נשאלת השאלה אילו מחירים נדרשתי לשלם, ואיפה הנאמנות לעצמי. עוד אני שואלת מה אני רוצה לשלם היום ולא כדי לרצות אחרים.

דימוי עצמי

בתחושה שלי לאורך השנים אני לא כמו כולם. ולא להיות כמו כולם זה קשה, זה כרוך במאבקים, גם פנימיים. אני לומדת להיות יותר חומלת לעצמי. הסביבה שלי לא חמלה עליי אז למדתי ממנה להתנהג ככה לעצמי. אם קיבלנו ביקורת קשה בילדות אנחנו מפנימים והיא הופכת להיות שלנו, אנחנו ממשיכים להשמיע אותה לעצמנו.

זה חשוב ללמוד לקבל את כל החלקים המרכיבים אותנו. להיות מסוגלת להיות ההורה של עצמי. להגיד לעצמי את המילים הטובות והמרגיעות, אלו שהייתי אומרת לילד שלי.

תמיד האמנתי שהסביבה שלי רצתה שאני אהיה מישהי אחרת, מישהי שאני לא. לא זוכרת אמירות טובות, למרות שהיו. אני זוכרת בבירור שנאמר לי שאני פוטנציאל מבוזבז. מחמאה מאוכזבת או אכזבה מוחמאת. התיקון הגיע דווקא מצילומים בילדות. נוכחתי להבין שהייתי ילדה מצולמת, תמיד במרכז הפריים.

למדתי ממיכל גם שמאוד חשוב בעניין התמונות מי צילם ומה היה באותה סיטואציה. הבאתי למפגש שלנו את התמונה בה הייתי בת 16 והחברה הטובה שלי קרן וייס צילמה אותי בגג ביתה . עשינו סשן צילומים כמו ב"אישה יפה", היום היינו עפות על עצמנו בסלפי. הסביבה לא פרגנה למראה שלי בגיל ההתבגרות, ואני בתוכי ידעתי שאני יפה. אני זוכרת שראיתי את היופי ולא הבנתי איך לא רואים את זה. הפוזה הנדירה בתמונה לא היתה אופיינית לי. יש בה אופטימיות ונשיות שלא העזתי להפגין בגיל הזה.

מאז ועד היום אני אוהבת להצטלם, לימדתי את עצמי להתיידד עם העדשה. נדרשו לי שנים ארוכות של התמודדות עם מראה חיצוני. האמנתי שאני מכוערת. לעומק. כל מבט הביך אותי כי הרגשתי ערומה. לימים הקפתי עצמי בצלמים, עשיתי את זה כסוג של התמודדות.

צריך לדעת על מה לוותר

שנים רבות הכמיהה היתה להמשיך בשלי ושדברים ישתנו. בשביל להרגיש באמת שאני מתחילה לחזור לעצמי התנאי הבסיסי הוא הספייס. משם ניתן להצמיח. העצמאות החדשה שלי היא עצמאות אחרת. אני בוחרת לוותר על הנוחות שבמגורים אצל ההורים. אני הולכת לוותר על דברים בהם אני נאחזת. זה אומר שאצטרך להתפשר במקומות אחרים.

השלמה

מה שמאפשר התהליך הוא להסתכל על תמונות שצולמו לפני זמן רב. כל אדם מסתובב ארוז בתוך חלקים. הרבה פעמים החלקים האלה לא בקשר וגם סותרים אחד את השני, הם לא כל כך זמינים לנו. פה הם נפרשים. ניתן לראות אותם ולהיות בדיאלוג איתם.

נוצרת השלמה בין מה שקיים היום למה שהיה. יסמין החולמת מעוררת ביסמין של היום כעס. תוך כדי שיחה מיכל אומרת שאנשים שחולמים ועובדים בכיוון של החלום שלהם הם בריאים נפשית. משהו בי נהיה יותר שקט.

בפועל היא מציעה לי להשלים בין החלקים שלי. וזה על ידי לקיחת החלומות שלי והליכה למהלך רציף שגוזר מהם מטרות.

לאבד

איבדתי את הבית בו גרתי לפני מספר שנים. מאז אני מתגוררת אצל הוריי. זה כמובן מזמין התמודדויות לא פשוטות בין שלושה דורות.

החפצים שלי בתרדמת עמוקה במחסן. החיבור יגיע כשהדברים יוצאו מהמחסן. כל חיי שם. אני לא רוצה להיזכר שחיי הוכנסו לשם ואני בחניה ממתינה שש שנים.

המשימות שקיבלתי להמשך:

כדי להתמודד עם נושא הבית. מיכל ממליצה לי לצלם באופן אקטיבי.

הפעם הצילום פעיל. היא מעוררת שאלות חשובות כמו מה זה בית בשבילי. ואפילו מציעה לי ללכת ולצלם קטעים שאני רואה דרך סביב רגש, אפילו בתוך הבית הקיים. לצלם מקומות בהם אני מרגישה בבית. הפעולה הזאת מחזקת את המקום החסר ונותנת תחושה שהדברים הם בהישג יד ומתקרבים אליי. ככל שאני מצלמת אותם הם נעשים יותר שלי.

עוד רעיון שנתנה לי הוא לצלם סלפי במצבים שנוח לי.

הפוטותרפיה:

הפוטותרפיה הוא טיפול יותר ממוקד ואינטנסיבי מטיפולים קונבנציונלים שבו המטופל מתבקש להיות אקטיבי בבחירות הצילומים, בצילום פעיל בין המפגשים ובמפגשים עצמם והיתרון שזה עוקף את המילים ואת השכל ומאפשר לדברים מודחקים לצוף.יש קשר בין המטופל למטפל מוסמך שיודע איך לנתב בתוך החומר הצילומי, איך לשאול את השאלות הנכונות ולהאיר את המקומות המתאימים.

פרטים על מיכל שהם שביב:

פוטותרפיסטית מוסמכת בוגרת המסלול התלת שנתי לפוטותרפיה בביהס הגבוה לאמנויות ופוטותרפיה,מוסררה,ירושלים. בעלת תואר שני בייעוץ ותואר ראשון במדעי ההתנהגות.

במהלך השנים הרחיבה והעמיקה את ארגז הכלים הטיפולי שלה מתוך חיפוש דרך אישית ומקצועית לחבר בין פסיכותרפיה,יצירתיות ורוחניות.

מיכל משלבת את הפוטותרפיה עם מגוון טכניקות נוספות שהתמחתה בהן כגון:דמיון מודרך ו NLP הנחיית קבוצות וטיפול רגשי עם תהליך קולאז׳ הנשמה. קריאה פתוחה בקלפי טארוט. קורס טיפול בפוסט טראומה באמצעות אמנות. קורס למטפלים בהתמכרויות והפרעות אכילה בדרך 12 הצעדים.