תמונה משפחתית

בחורה עם מחשב נייד

במהלך השבועות האחרונים יצא לי לספר פעמיים על רגע אחד בחיי.

זה הרגע שממנו והלאה נפתח בי צוהר  שבמהלך השנים שחלפו הלך והתרחב עד שהפך לחלון צרפתי. מתקרת עד רצפת חיי.

קדמו לו רגעים רבים. תמונות שנערמו בתוכי.

הנה הוא, לכבוד ולתפארת יומשפחה מסופר בשלישית:

יום שבת. חוף הים בקיסריה.

חברים ואנחנו.

בכורה, משופם ומקפץ שרק נולד. בן חודש. קירח ואנוכי.

מתמקמים.

חברים וחבורה יוצאים אל האופק.

אנוכי ותינוק יונק על כיסא.

חול ים ושמש.

לידינו מתחילה התארגנות. זוג מבוגר במצב טוב עמוס צידניות, סלים ומחצלות.

הוא גורר עוד ועוד כיסאות והיא פורקת.

לאט לאט הולכת ומתקבצת משפחה.

ארבעה ילדים. לשניים מהם ילדים מטעם עצמם.

חמולה אשכנזית לתפארת.

צידניות נפתחות. נכדים נמרחים. עיתון מרשרש. האמא נוגעת בכולם האבא מארגן.

משפחה. גדולה. שבת בבוקר. חוף קיסריה.

דינמיקה משפחתית ותיקה.

אינטימיות מעוררת קנאה.

אני מניקה ובוכה.

אף פעם לא הייתי בים עם אבא ואמא שלי.

אף פעם אמא שלי לא שלפה ביד מטופחת כריכים עטופים מצידנית.

מעולם לא התבונן אבא שלי ועיניו שטופות אהבה והערצה במי מילדי הצעירים רק כי קיפץ.

רק כי דיבר. רק כי הוא הילד המתוק ביותר בעולם. כי הוא פשוט נולד, הנכד שלו. פלא.

מעולם לא קראתי עיתון של שבת על כיסא בשפת הים בקיסריה כשאחיי מסביבי.

כשאמא מאכילה ואבא דואג שרק יהיה לי נוח.

מניקה ובוכה.

עד כאן התסריט הקבוע…

לב נחמץ מצער על מה שאין ולא יהיה.

ואני להזכירכם כבר אמא לשלושה ילדים.

אבל אז לרגע שקט הכל. עצר.

רישרוש העיתון, קולות פיצוח הגרעינים, צחוק וצווחות גיל. הכל פסק.

וזהו ה-רגע.

אותו רגע ששולף אותי מקרוסלת ה"מה שהיה הוא שיהיה" שסובבת וסובבת עד בחילה.

הקול היחיד שהיה שם היה קול שעלה מתוכי.

קול ברור וחדש שאמר:

נכון. לא היה.

נכון.

גם לא יהיה. לא כריך לא ים ולא הערצת חינם.

לא היה.

אבל, יכול להיות.

הכל יכול להיות.

היי את האמא.  תעשי משפחה.

ופתאום נפרשה תמונה נהדרת, יכולתי לראות אותנו.

קירח ואני, מבוגרים במצב טוב. שבת בבוקר חוף כזה או אחר.

גוררים כסאות, פורקים צידניות.

מעריצים נכדים סתם ככה רק כי הם שלנו. נס.

מחבקים ילדים אפילו שהם גדולים. מאכילים.

מתענגים על רישרוש העיתון, על ההקנטות האלה ששנים על גבי שנים ממשיכות להרגיז.

או להצחיק. חוויות משותפות, זכרונות שחולקים.

יכול להיות לי הכל.

פשוט מהצד השני.

מההיפך. איפה שאפשר שיהיה לי.

פתאום נפתח לי האופק. פתאום משפחה הפכה אפשרית.

תחושת שייכות ותיקון.

מלאות.


אני אורגת משפחה בחוטים של משי.

ובחוטי זהב.

ובכותנה.

ביד מהססת, לא מתעייפת.

אני אורגת משפחה ושייכות.

מאלה שדמם דמי ומאלה שליבם נוגע בליבי.

מלאכת מחשבת. חול ים ורישרוש עיתונים.

אני אורגת משפחה בימים הארוכים מרובי האירועים עמוסי המילים.

בלילות אני חולמת אותה והיא מתייפה ומתחזקת.

אני שרה לה שירים ומדשנת. אני מיישרת אותה כשהיא מתעקמת.

כשאני טועה אני לא פורמת. כזאתי משפחה אני רוקמת.

עם עקום ומתכווץ בקצוות.

עם בילבול בשורה וקפיצה פה ושם.

כזו שיש בה מקום לכולם.

אני עורגת אותה.

ומרחיבה.

יש לי תמונה בשחור ולבן.

שם אמא שערה אסוף בפקעת ואבא צעיר וצנום ובאמצע אני התינוקת.

מרכז עולמם.

לרגע.

משפחה שהייתי. היינו.

מזמן.

יש לי תמונה בצבע.

אני וקירח וארבעה ילדים.

משפחה שנהייתי.

יש לי תמונה של שולחן ענקי.

מפה מנוקדת אדום ולבן.

וסביב לשולחן משפחה שטוויתי.

ממשי כותנה וזהב.

מדם ומלב

עכשיו.

יש לי תמונת חג. ליל הסדר.

שולחן בלבן. פרחים בנעים.

סביבו אנשים יקרים.

משפחה של הלב.

אחת לשנתיים.

שנה בצד של הקירח ושנה בצד שלי.

אלבום משפחתי

האלבום המשפחתי שלי בלב.

יש בו שברי חלומות, זיכרונות כסופים.

יש בו כמיהות לצד הבנות של בגרות.

יש בו רגע אחד בלבד מהבית בו היו לי הורים. רגע של ריב נוראי אבל אבל הוא היחיד אז אני לא מוותרת.

יש בו ארבע לידות. רגעים בהם נוצרים חיים רגעים אשר אין מילים שמתאימות לתאר רק הלב שזוכר כל אחת לפרטיה.

יש בו שנים של איסוף חומרים, צפרות משפחתית לתפארת.

יש בו אנשים יקרים שהיו לי משפחה שלימדו אותי שמחויבות איננה נמדדת בגנטיקה.

היא מהלב.

היא יכולה להיות תוצאה ישירה של שכנות חצר אל חצר.

יש באלבום שלי סבתא וסבא ודודים. הם ישנם בליבי אפילו שבחיי הם איננם.

יש ילדות בשכונה קטנה, ימים של שמש בצופים.

יש חתונה ואהבה גדולה. בת עשרים.

אז מה בעצם רציתי להגיד?

בפעם הראשונה סיפרתי על הרגע ההוא לנערה שראשה מושפל, לא מביטה בעיניים.

רגע לפני הסבירה לי שחייה קשים, היו קשים ויהיו קשים. ככה זה.

היא צודקת. מה שהספיקה לעבור עד גיל 15 משאיר באבק סיפורים של הרבה אנשים.

הפעם השניה הייתה כשבוע אחרי. שוב נערה, יושבת לצידי המיקום שונה אבל הטקסט דומה להפליא.

היא בת 17 ואיננה יודעת מה יהיה, אם היה רע היא אומרת אין בידי את הכח לעשות שיהיה אחרת.

שתיהן אומרות:

אין בידינו הכח.

אין כוחות. לא לימדו אותנו טוב.

אני מספרת את הרגע בים. רישרוש העיתון, צידנית, ההפוך של המקובל של מה שרצינו תמיד.

בתוכינו הכח. אצלינו הוא טמון אני אומרת.

סיפור חיינו הוא הטיט. הכאב הוא דבק שאין כמוהו.

גג אפשר לבנות מחלומות.

קירות מאמון ואהבה.

רצפה עושים מהתמדה.

ודלת שתהיה פתוחה לרווחה. וחלונות גדולים.

ובלילה יש לנעול עם מפתח שלא יבואו הרוחות הקרות.

הן מרימות עיניים. מזל ששנים אנחנו מכירות והן יודעות שאני לא מבלפת.

בידינו הכח. בנו הוא טמון.