תמונה מאיסטנבול

איסטנבול אהובתי – اسطنبول حبي – İstanbul aşkım

"עשרים דקות הליכה, או שתקחו את הרכבת החשמלית", אומר לנו הגבר הצעיר עימו התיידדנו בשיחה קצרה על NBA. אני מגישה לו את מכשיר ההדרכה הקולי והוא מחזיר לי את רשיון הנהיגה הקליפורני-פג-תוקף שלי, זה שעורר את השיחה אודות הכדורסל. "המסעדה הכי טובה בעיר, אני אוכל שם" הוא מבטיח "לא כמו מלכודות התיירים שבעיר העתיקה!". אנחנו משתכנעים ובוחרים באופציה הרגלית.

אחרי כמה דקות הליכה משתנה הנוף האנושי, התיירים הנינוחים מתחלפים בזרם של דמויות המונעות על ידי טרדת היום יום. הדרך מתרחבת ככל שאנחנו ממשיכים בה, כאילו נחיל האנשים מכה על דפנותיה ומרחיב את אפיקו של הרחוב.

גם הנוף משתנה: חנויות התיירים עמוסות שטיחים "אותנטים" מתחלפות בבליל חנויות סידקית, ירקנים, בגדים זולים, דוכני שווארמה. שלטי בד עצומים משבחים מועמדים לבחירות המקומיות(1) שיתקיימו ביום שלמחרת, נעים ברוח.

[youtube v6h1lriNlLU]

ממשיכים במעלה הרחוב הסואן. המואזין קורא לתפילה, השפה הטורקית(2) מתחלפת אט אט בערבית וסוכנויות נסיעות מבטיחות חופשה נהדרת בשיראז או אספהאן.
istnbl_2
אני מהדקת את המטפחת-בסגנון-סופיה-לורן שלראשי. זה לא שאני זקוקה לה(3), אבל רציתי לבחון את המוסלמית שבי. לשמחתי אף אחד לא נותן בי מבטים חושדים. דבר אחד אני לא מצליחה לעשות בשום אופן: לצעוד בעקבות הגבר שלי כמו מוסלמית מסורתית טובה.  כשאני מנסה להאט צעדים הרעב דוחף אותי הלאה, להוביל ולנווט. "בתיחכי ערבי?" פונה אישה מבוגרת לאיש שנשרך אחרי, אבל הוא מתעלם וממשיך הלאה.

מדי פעם אנחנו עוצרים ומראים לאחד ממוכרי השוארמה את הפתק עליו שירבט האיסנבולי "שלנו" את שם המסעדה, והם, בריטואל קבוע, מצביעים להמשך הרחוב ואומרים "עשר דקיקה". עוד עשר דקות. כשאנחנו בוחנים את האפשרות לוותר מתגלה המסעדה לפנינו.

מסעדה נעימה, מרווחת ונקייה מאוד. המלצר מגיש לנו תפריט. האיש שאיתי שואל "אפשר באנגלית?". המלצר מביט בו מופתע  ואומר "אבל זה בערבית!!!" כשהבעת פניו שאלה – איך זו בעיה?
פניו של בנזוגי שאלפי שנות קוזאקים בגדדיים טבועים בהן, משכנעות הרבה יותר מהמטפחת הלורנית שלי.
istnbl_1
אם כך, אנחנו זורמים. במסעדה הזאת אנחנו מצרים, או אירנים.
האיש שלי מנצל את ההזדמנות לעורר את הערבית הרדומה שלו, ואני מהרהרת אם המטפחת שלי באמת כל כך משכנעת, שאני צריכה ללמוד ערבית, ושהבנזוג הזה מאוד שימושי.

האוכל היה מצוין.

(1)  "אחוז הצבעה גבוה בבחירות המונציפליות בטורקיה" דיווחו העיתונים בארץ. הם לא ציינו שמוטל קנס של 300 לירות טורקיות (כ-500 ש"ח) על מי שאינו ממש את זכותו.‬

(2) ‫בשנת 1928, בהשפעת ‬מוסטפא כמאל אטאטורק, הוחלף הכתב הערבי של השפה הטורקית בכתב לטיני. במקביל "נוקתה" השפה (חלקית) ממילים ערביות, סטייל בן-יהודה ממסדי. להרחבה אפשר לקרוא כאן.

‫(3) באיסטנבול הקוסמופוליטית לבושות הטורקיות המסורתיות בצניעות מתונה ומכסות את שערן במטפחת צבעונית. ‬נשים חילוניות לבושות אופנתית, כמו למשל מנהלת המלון שלנו, צעירה נמרצת ועניינית.
ככל שמצפינים בשכונות של איסטנבול שלאורך הבוספורוס, נעלם המזרח, ובבאק, הצפונית לגשר הבוספורוס, נראית כבר כמו עיירה אירופאי מעומעמת זהות.

המוסלמוית לובשות השחורים ומכוסות כף רגל עד ראש הן בדרך כלל תיירות. בשדה התעופה אפשר לראות גברים בלבוש ארופאי ספורטיבי, ובעקבותיהם פוסעות הנשים המכוסות (לפעמים 4 נשים אחרי גבר אחד), ועם כל הסובלנות שלי לתרבויות אחרות, המראה הזה מביא לי ת'סעיף.
כיסוי הראש שלי מונח ברישול, ואינו מסתיר את כל השיער. לדעתי דומה יותר לתמונות של נשים מטהראן, שכיסוי הראש שלהן נלבש בכח החוק והופך לאביזר אופנתי.

למעונייניםc במידע תיירותי בלתי שימושי נוסף:

המדריך שלי על מה חייבים לעשות בוונציה

הדיון בסוגיה החשובה "לטייל עם או בלי מצלמה במנהטן"

יעל ברזילי
צלמת, כותבת, תושבת חוזרת, נקלטת, מתחבטת, אם, דיסלקטית (סוג של), מעורבת, חוקרת, מחפשת, מתקשרת, אופטימית עד כדי הדחקה. וגם קצת, תסלחו לי על המילה פמיניסטית.