תמונה גדולה, פרטים קטנים

שבנו מחופשה חלומית בחבל ליגוריה באיטליה. הרים ירוקים זרועי כפרים קטנים, גולשים אל הים.

.

שמתי לב, בעודי עומדת בתוך יופי עוצר נשימה, לחוויה: שואפת לתוכי את הריחות של גוני הירוק והכחול, טועמת את האוויר הצלול, מרגישה את השקט מלטף. שום מילה לא עלתה בי, רק תחושה טהורה.

היה משהו חד פעמי וכולל ברגעים הללו: את מה שסביבי השארתי שם, לקחתי איתי רק את החוויה הבלתי ניתנת להעברה – חוויה של מלוא החושים שאין דרך לתאר במילים, שאי אפשר לצלם, למסגר, למשטר. למעשה, קשה אפילו לשמר בזכרון.

ומדי פעם עצרתי, וצילמתי. לא נופים רחבי ידיים, הרים נישאים או ים עד האופק. צילמתי פרטים: שביל מתעקל ביער, רחוב מוצל, מדרגות מוליכות אל בית, חלון עטור בירוק, כבסים מתבדרים על חבל.

.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אומר הפתגם, ואני חושבת: אלוהים נמצא – ועוד איך נמצא – גם באינסוף הכולל ומלא ההוד הזה. אבל אותו אין שום דרך להגדיר, להגיד, לתקשר, להעביר הלאה, למישהו.

.

וחשבתי שזה כמו התמקדות, ששמה במקור לקוח מפעולת המצלמה כשהיא מדייקת פרט – פוקוסינג. פעולה שמחייבת עצירה, תשומת לב, התכוונות, תנועה עדינה.

קשה לי כל כך להסביר התמקדות (ולא שלא ניסיתי), אבל קל לי לתת דוגמאות, לזקק דימויים, להגיע עם אדם אל התמונה הזו, אל התחושה הזו, אל החדות שלה, באופן שמשחרר בתוכו אנחת רווחה  שאומרת: זה זה, בדיוק זה.

.

.

.

.

והתמונה הגדולה? היא שם, מורכבת מכל התמונות הקטנות וגדולה בהרבה מסך חלקיה. והדרך היחידה שלנו להגיע אליה היא דרך הגוף, במלוא חושיו.

אז עשו לעצמכם טובה, שימו בצד את האייפון, ותתחילו לחוות.

.

.

.

.